פינוי חומרים מסוכנים ממתקן תעשייתי

כעולה מעדותה של הגב' שולי נזר, סמנכ"לית בכירה לתעשיות ורשוי במשרד להגנת הסביבה (להלן: "הגב' נזר"), ממשלת ישראל הקימה גוף בין משרדי הקרוי "מנחה לאומי לחומרים מסוכנים", שבראשו עומד המשרד להגנת הסביבה וחברים בו, בין היתר, המועצה לבטחון לאומי, פיקוד העורף, משטרת ישראל, כיבוי אש, משרד התחבורה, המשרד לבטחון פנים וגופים נוספים (להלן: "המנחה הלאומי").

סגירת המפעל הצפוני הנה אותנטית והיא עולה במפורש מהתשתית העובדתית שאינה שנויה במחלוקת בין הצדדים, ובכלל זה, העובדה לפיה אספקת האמוניה למפעל הופסקה כבר בחודש אפריל וכתוצאה מכך הופסק הייצור במפעל; אין למפעל רישיון עסק ואין לו היתר רעלים; המפעל אינו עומד בדרישות היתר הפליטה החדש לפי חוק אויר נקי; חיפה כימיקלים רוקנה את מיכל האמוניה ופינתה מן המפעל את כל החומרים המסוכנים.

איפה המתקנים הצפוניים שיעבדו שם היה יותר עבודה שם עבדתי רגיל, כל פעם שהם עבדו גם אני עבדתי המשך חקירה נגדית לעו"ד מזרחי: בהמשך למה ששאל אותך כב' השופט, אמרת שהייתה ירידה דראסטית בעבודה כן. לפני אוגוסט? מה? הייתה ירידה משמעותית בייצור, נכון? אני לא יודע אם משמעותית או לא הייתה ירידה בייצור לפי כמויות חומרי הגלם שהיו בכל מתקן.

...

למותר לציין, כי אין בידינו לקבל את טענת המבקשים בדבר התלות האמורה בין שני המפעלים, הנסמכת על דבריו הכלליים והלא מבוססים של פרופ' קינן, שלא נתמכו בכל ראייה אובייקטיבית, מה גם שהעובדה, לפיה המפעל הדרומי החל לפעול מחדש, חרף סגירת המפעל הצפוני, שומטת את הקרקע תחת טענה זו. חובת הידברות ומשא ומתן קיבוצי אין המדובר כאן במצב של עסק חי החפץ לקיים הליך של פיטורי צמצום או פיטורי רה-ארגון, גם לא במצב של פיטורים הנובעים מהתייעלות כלכלית.

התחייבויותיה של חיפה כימיקלים כפי שצוין לעיל, את טענת נציגות העובדים בדבר קיומה של "מזימה"/"תרגיל" שכל מטרתם היא להיפטר מהעובדים המאורגנים במפעל ולהחליפם בעובדים חדשים- אפשר יהא לבחון בהמשך, על ציר הזמן, כאשר נכון לשלב זה, שוכנענו באמיתות כוונתה של חיפה כימיקלים לסגור את פעילות מפעלה הצפוני ואף שוכנענו, כי המפעל הצפוני סגור בפועל ואין מקום להתערב, בשלב זה, בהחלטתה של חיפה כימיקלים, שהינה כאמור מעסיק פרטי, ולהורות לה על פתיחת המפעל.

סוף דבר כשהמפעל באמת סגור, הכל יורד לטמיון.

עוד נכתב בכתב האישום, שהנאשמים נדרשו לפנות את פסולת החומרים המסוכנים שהוחזקה תקופה ארוכה במפעל, ובכלל זה את השפכים התעשייתיים אשר הוזרמו לבריכה הממוקמת בשטח המפעל (להלן: "בריכת האידוי"), לרבות הבוצה שבתחתיתה והשפכים התעשייתיים, אשר אוחסנו בקוביות בשטח המפעל, ואולם תהליך פינוי הבריכה ארך זמן ממושך וארוך בהרבה מהמועד שהוקצב.

בסיכום השימוע הובהר לנאשמים 3 ו-4 כי הנאשמות לא מילאו אחר הדרישות, וזאת חרף התרעות ודרישות חוזרות של המשרד על כך. יום לאחר מכן סורבה בקשת הנאשמים לקבלת היתר רעלים, וזאת בטענה כי הפרו את הדרישות לפינוי פסולת חומרים מסוכנים, מאחר וכנטען - אינם מתפעלים את המתקנים באופן שימנע הזרמת פורמלדהיד לסביבה וכן מהסיבה שפעלו בנגוד לתנאי היתר הרעלים הקודם שניתן.

...

בנוגע לנאשמת 5 – לא הוכחו העבירות המיוחסות לה. סוף דבר עלה בידי המאשימה להוכיח כנדרש את העובדות הבאות בכתב האישום: "הרקע הכללי" – סעיפים 1-11 – הנאשמים לא כפרו בהם, למעט מספר הסתייגויות - הכרעתי בנוגע לסעיפים 19 ואילך מתייחסת גם לאותן הסתייגויות.

סעיף 26 – "בסיור שנערך במפעל ביום 23.09.09 נמצא כי פינוי השפכים והבוצה מבריכת האידוי לא הושלם, זאת, בחלוף למעלה מחודש מהמועד האחרון שקבע בית המשפט לפינויה" – עובדה זו מהווה, בין היתר, הפרה לצו פינוי הרעלים, שהוצא כנגד הנאשמים 1 ו- 3; בנוגע לנאשמת 5 – כפי שפירטתי לעיל, הגעתי למסקנה שאינה אחראית לעניין פינוי בריכת האידוי במועד שהוסכם ע"י הנאשמים 1 ו- 3 בבית המשפט.

בהתייחס לעובדות הנ"ל בלבד – עלה בידי המאשימה להוכיח, מעבר לכל ספק סביר, שהנאשמים 1 ו- 3 ביצעו את העבירות שיפורטו להלן, ולא עלה בידי הנאשמים להוכיח, כי העבירות בוצעו שלא בידיעתם וכי הם עשו כל שנדרש ונקטו בכל האמצעים הסבירים למניעת העבירות – להלן פירוט העבירות שבביצוען הנני מרשיע את הנאשמים: נאשמת 1 ניהול עסק ללא רישיון – עבירה על סעיפים 14 ו- 4 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים", וסעיף 1 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשע"ג-2013 (להלן: "צו רישוי עסקים").

ביום 28/4/10 הוציא מנהל מחוז חיפה של המשרד להגנת הסביבה צו פינוי רעלים לפי סעיף 16א' לחוק החומרים המסוכנים התשנ"ג-1993 מכוחו בין היתר הורה על סילוק כל בוצות החומרים המסוכנים שנצברו בחצר המפעל ולא יאוחר מינואר 2012 ודרש כי בוצות החומרים המסוכנים יטופלו במיתקן שיוקם בחצר בז"ן ושיחל לפעול לא יאוחר מינואר 2011.

על פי סעיף 5 לרקע הכללי בכתב האישום הנאשם 5 ששמש החל מחודש יולי 2011 ועד לחודש מרץ 2012 כמנכ"ל מיגזר התעשיה אצל הנאשמת 1, היה אחראי כחלק מתפקידו על קביעת המדיניות התפעולית של מפעלי קבוצת בז"ן. כתב האישום מייחס לנאשם 5 עבירת נושא משרה רק ביחס לאישום השני ובפרט לעבירות של אי קיום צו פינוי רעלים (מתוקן) שהוצא לנאשמת 1 ביום 28/7/10, הפרה ו/או אי קיום תנאי היתר הרעלים שהיה לנאשמת 1 באותה עת ואי סילוק פסולת חומרים מסוכנים כדין.

...

לדבריו, טענת הסניגור גובלת באבסורד: הרי אם עובד בכיר שיש לו שליטה ויכולת להשפיע על תהליכים נכנס לעבוד יום אחרי- האם הוא פטור מהחובה בגלל שהאיחור קרה בקדנציה של קודמו? הרי בסופו של דבר המתקן לא הוקם והשאלה היא למה לא הוקם ומי אחראי לאיחור.

לעניין זה אני מקבלת את פרשנותו של ב"כ המאשימה לפיה העבירה המיוחסת לנאשמים באישום השני מכח חוק חומרים מסוכנים היא עבירה נמשכת ומתחדשת.

משכך הם פני הדברים, ולאחר שקבעתי כי לכאורה אכן מדובר בעבירה נמשכת ומתחדשת, אני דוחה את טענת ההגנה לפיה העובדות המתוארות בכתב האישום ככל שהן מתייחסות לנאשם 5 אינן מהוות עבירה.

התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבעת לפצוי בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, בעקבות סנקציות מנהליות שננקטו נגדה, על ידי הנתבעת, ובתוך כך אי חידוש אישור שניתן בעבר לחברת אסיא תעשיות כימיות בע"מ (להלן: "חברת אסיא"), למחזור פסולת ממיסים במפעל התובעת, בהתאם לתקנות רשוי עסקים (סילוק פסולת חומרים מסוכנים), תשנ"א – 1990.

במהלך חודש ינואר 2007 הגיעו לידי המשרד להגנת הסביבה ממצאים המעידים על המצאותם של חומרים מסוכנים ותרופות במיתקן הטיפול בשפכים חצור.

לאחר קבלת החלטה זו עתרה התובעת לבית המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע (עת"מ 291/07) בבקשה להורות למשרד לאיכות הסביבה לתת אישור לחברת אסיא, למחזור פסולת ממיסים במפעלה של התובעת, בטענה כי החלטת המשרד שלא לאשר פינוי פסולת למפעל התובעת לוקה בחוסר סבירות קצוני, אינה מידתית ונגועה בחוסר תום לב ושיקולים זרים.

...

דברים אלו מקבלים משנה תוקף גם בענייננו זה ועל אף הדמיון הרב שבין העילה אשר שימשה בסיס לעתירה המנהלית לבין העילה עליה מבססת התובעת הליך נזיקי זה, אני סבורה כי לא מתקיים השתק עילה נוכח הטענות הנזיקיות הנטענות בתביעה זו. יחד עם זאת, סבורה אנכי, כי בנסיבות העניין מתקיים השתק פלוגתא, המשתיק את התובעת מלתבוע את הנתבעת בפלוגתא נשוא התובענה.

כשם שבעתירה המנהלית יצאה התובעת חוצץ כנגד אופן איסוף הנתונים ושימורם וכנגד זהות המעבדה שערכה את האנליזות שעל יסודן נקבעו הממצאים, טוענת היא בתביעתה הנזיקית שבפני, כי הנתבעת התרשלה באיסוף הנתונים ושימורם ובבחירת המעבדה שערכה את האנליזות; כשם שהתובעת בטענותיה בעתירה, טענה כי לא נעשה דיגום על ידי דוגם מוסמך וכי המעבדה שערכה הבדיקות אינה מעבדה מוסמכת באופן המלמד כי לא ניתן לקשור בין התוצאות לבין הממצאים שנמצאו במט"ש וכי לא היה מקום להסיק את המסקנה כי זרמי הפסולת מחברת אסיא הם אלה שהוזרמו למט"ש חצור, כך טענות אלו מוצאות ביטוי זהה לחלוטין אף בתביעה הנדונה.

ניסיונה של התובעת להיאחז בתוצאת הליך הזיכוי הפלילי כבסיס לתביעת נזיקין אין בה די. סוף דבר, לא נותר לי אלא לקבל הבקשה ואני מורה על דחיית התביעה מחמת השתק פלוגתא.

בבקשה למתן הוראות זוהי בקשה למתן הוראות שהגישו שריף חברה למסחר והשקעות בע"מ, ומנהלה, מר נביל שריף (שניהם ביחד להלן: "המבקשים"), אשר רכשו מאת המנהלים המיוחדים של חברת תעשיות אלקטרוכימיות (1952) בע"מ (בפרוק) (להלן: "החברה") את מפעל החברה לשם פירוקו ופינויו.

במצב דברים זה, סברו המנהלים המיוחדים שאין ביכולתם לפעול לפינוי מקצועי ונכון של המתקנים בעצמם, ולאחר שנבחנו חלופות שונות למימוש נכסי החברה, ועל מנת למקסם ערך מכירתם, אושרה בקשת המנהלים המיוחדים לפרסם הזמנה להציע הצעות לפירוק המפעל כולו כמיקשה אחת, על ידי גורם אחד, אשר ייטול על עצמו את כלל עלויות הפרוק, לרבות פינוי החומרים המסוכנים, ויתחייב לסכום שישולם לקופת הפרוק בגין הציוד המפורק (בש"א 972/06).

...

על רקע האמור, מסקנתי היא שהמבקשים חייבים לפנות את יתרת החומרים המסוכנים מסוג EDC ו-VCM, המצויים בשטח המפעל.

מקובלת עלי טענת המנהלים המיוחדים שהמבקשים אינם יכולים "לאחוז את החבל משני קצוותיו" ולטעון שהחומר המסוכן טארס מוחרג כולו, אולם ביחד עם רק שניים ממיכליו.

במצב דברים זה, ובהיתחשב בכך שלטענת ב"כ המבקשים הושלמו 95% מעבודות הפינוי זה מכבר, אני נעתרת לבקשה למתן ארכה קצרה להשלמת עבודות הפינוי, עד ליום 30/4/09.