על יסוד כך מוסיפה התובעת וטוענת, כי היא זכאית על פי הוראות הסכם השכירות לממש את זכותה ולהודיע לנתבע על סיום יחסי השכירות בהודעה מוקדמת, ולדרוש את פינוי הנתבע מהדירה.
מאחר שהוא משלם בקביעות את דמי השכירות ומעולם לא נטש את הדירה, הרי שאין כל עילה לפנותו, מה גם שהעילה לפינויו הנה, לטענת התובעת, סיום תקופת השכירות ולא בשל הפרה נטענת של הסכם השכירות.
...
אם כן, לנוכח כל האמור לעיל, עולה כי על פני הדברים קיימת מספר אינדיקציות לפיהן מדובר במעמד של דייר ציבורי ולא בשכירות כלכלית כפי הנטען.
יפים לעניין זה דברים שנאמרו בעב"ל 20388/97 המוסד לביטוח לאומי - חיים ראובן מ (2005) 57:
"אין סיבה שהאזרח היחיד יישא בתוצאה של המצג המוטעה. באיזון בין האינטרס של האזרח שסמך על המצג לזה של הציבור, נראה שברוב במקרים, אלא אם הפגיעה באינטרס הציבורי היא גדולה במיוחד, עדיף לפזר את הנזק על הציבור מאשר להטילו על האזרח הבודד שפעל על סמך המצג. כך בבג"ץ 135/75 סאי-טקס בע"מ נ' שר המסחר והתעשייה [...] גרס השופט ח' ברנזון, כי לא רק במקרה בו הפרט משנה את מצבו לרעה לאור הבטחה מינהלית אלא גם במצב בו הפרט טרם שינה את מצבו לרעה, הציבור הוא אשר צריך לשאת בתוצאות ולא האזרח הפרטי אשר סמך על ההבטחה. כותב השופט ברנזון, בעמ' 676: "ואם במישור הפרטי, לפי סעיפים 12 (א) ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, חייב אדם, במשא-ומתן לקראת כריתת חוזה ובקיום של חיוב הנובע מחוזה. לנהוג בתום-לב, רשות ציבורית בענינים שבינה לבין האזרח לא-כל-שכן. הבטחה שניתנה על-ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקויים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה, אפילו לא שינה האזרח את מצבו לרעה בעקבות ההבטחה. אמינות הממשל בעיני הציבור חשובה לאין ערוך מן האפשרות שיינתן לו לחזור בו או לסגת. במקרה זה או אחר, מהבטחה שנתן או מהתחייבות שקיבל על עצמו כלפי האזרח, בגדר סמכותו החוקית ואפשרות הביצוע המעשית"
סוף דבר
לסיכום, מהטעמים המפורטים לעיל, מצאתי כי קיימות אינדיקציות על פיהן יש לראות בנתבע כדייר ציבורי.
על כן, התביעה לסילוק יד נדחית.
