פינוי דייר מוגן לצורך תיקונים בדירה, בהתאם לחוק הגנת הדייר

הצדדים חלוקים ביניהם באשר לדרך בה יש להורות על פינוי המושכר – התובע מעוניין לשלם לנתבעת עבור סידור חלוף למשך תקופת הבנייה ולאחריה היא תשוב להתגורר בדירה בבניין החדש שייבנה, ואילו הנתבעת מעוניינת לקבל פיצוי כספי תמורת זכויותיה כדיירת מוגנת.

זוהי המחלוקת המרכזית בין הצדדים והיא אשר הולידה תביעה זו. תמצית טענות הצדדים טענות התובע התובע מבסס תביעתו על סעיף 131(10) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972, תוך שהוא מציין כי הנתבעת מסרבת לפנות את המושכר על אף שהוצע לה פיתרון ראוי בדמות דיור חלוף למשך תקופת ההריסה והבניה, והכל בהתאם לחוק.

סעיף 131 לחוק הגנת הדייר מונה את עילות הפינוי, כאשר לעניינו חל תת סעיף (10) הקובע כך :" בעל הבית רוצה להרוס את המושכר או את הבנין שבו נמצא המושכר כדי להקים במקומו בנין אחר, או לשנות את המושכר שינוי ניכר או לתקנו תיקון יסודי, וקיבל את רשיון הבניה הדרוש לכך, והודיע לדייר בכתב על נכונותו להעמיד לרשותו סידור חלוף." בהמשך מצויינים החריגים לפינוי, כדלקמן: " סייג לפינויים מסויימים

...

סוף דבר התביעה מתקבלת.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שמעתי את עדויותיהם ובחנתי את נסיבות העניין, לרבות מצבה הבריאותי של הנתבעת, הגעתי למסקנה לפיה אין מנוס מקבלת התביעה ומפינוי המושכר בדרך של סידור חלוף.

גובה דמי השכירות החודשיים אותם ישלם התובע לנתבעת ייפסקו בהתאם לממצאי חוות הדעת של מומחה בית המשפט.

עוד נכתב כי הנתבעת מס' 3 (להלן: הערייה) ראתה בתובע במשך שנים רבות כדייר מוגן ובשנת 2000 הגישה נגדו כתב אישום בגין תיקון מבנה מסוכן וניהלה נגדו הליך משפטי בבית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה.

עם זאת, התובע ביסס את תביעתו על העובדה, שלא הוכחה, לפיה הוריו היו בעלי זכויות דיירים מוגנים ולכן, לטענתו, יש להכיר בו כדייר מוגן (נגזר) בהתאם לסעיף 20 לחוק הגנת הדייר הקובע: "(א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובילבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.

סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר קובע: "על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי: (1) הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו". התובע הודה, כי למרות שלטענתו הוא התגורר שנים בדירה בבניין, הוא לא שילם דמי שכירות כלל.

...

תוצאה אשר על כן, הנני מורה כדלקמן: (א) התביעה נדחית.

(ב) התובע ישלם לנתבע מס' 2 שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

(ג) התובע ישלם לנתבעת מס' 3 שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

תביעת לפינוי דייר מוגן מדירת מגורים מכח סעיפים 131(1) ו- 131 (2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, בטענה שהפסיק לשלם דמי שכירות.

העובדות הצריכות לענין התובע הוא הבעלים של מחצית מזכויות הבעלות בבנין ברחוב העליה 46 בתל אביב, הכולל בין היתר דירה בקומה רביעית שבה מחזיק הנתבע כדייר מוגן, בהתאם לפסקי דין שניתנו בת.א. 12739-12-13 וע.א 36347-09-16 בהם נקבע כי הנתבע הנו דייר ממשיך של אביו (להלן: "הדירה").

ביחס לתשלום שהוצע ביום 15.2.21 טוען התובע, כי נוכח תיקון כתב התביעה (ביום 25.7.18) שבמסגרתו ניכנס התובע במקום אביו, ונוכח העובדה שב- 24.3.2019 שולמו דמי השכירות לב"כ התובע, לא היתה כל הצדקה לכך שההמחאות שבקש הנתבע למסור ביום 15.2.21 נערכו על שם אבי התובע ולא על שם התובע.

יפים לענין זה דברי השופט שמגר (כתוארו אז) בע"א 51/76 קוגן נ' רץ (29.11.76, פורסם): "אף היעדרה של אזהרה מוקדמת, לפני הפניה לערכאות, אין בה כדי לשקול כנגד המערערים, מאחר ואין הדין מחייבה, אם כי הייתי מצפה לכך שמשלוח התראה מוקדמת בנסיבות כגון אלה, תהיה ביחסים בין בני-אדם מעין מצוות אנשים מלומדה - טבעית ואוטומטית – אף אם איננה חובה מן הדין". וכן דברי השופטת ארבל ברע"א 3692/07 אביסריס נ' אלברטל (8.8.07, פורסם): "אוסיף כי אף בעובדה שהמשיבים לא פנו אל המבקש בדרישה כי יתקן את ההפרות אין די כדי להצביע על חוסר תום לבם ולשלול ההצדקה לפינוי מהדירה. זאת מאחר שלא מוטלת על בעלי בתים האחריות להתריע בפני הדיירים או לפנות אליהם בדרישה זו או אחרת (ענין קוגן בעמ' 496-497). יחד עם זאת, כלשעצמי, אני סבורה כי הוגן יותר היו פועלים המשיבים לו פנו תחילה אל המבקש בטרם פנו אל הערכאות המשפטיות". בשים לב לכך שהנתבע ביקש לשלם את דמי השכירות מיוזמתו עוד טרם שהוגשה התביעה, הרי שהדברים יפים לעניננו מכח קל וחומר.

...

משהגעתי למסקנה כי לא מתקיימת עילת פינוי, אין צורך להידרש לשאלה האם הנתבע זכאי לסעד מן הצדק מכח הוראת סעיף 132 לחוק הגנת הדייר.

למעלה מן הצורך אציין רק, כי גם אילו סברתי שקמה עילת פינוי, אני סבורה כי בנסיבות הענין היה מקום ליתן סעד מן הצדק ומכוחו להימנע מפינוי הנתבע מהדירה.

סוף דבר התביעה נדחית.

חובתו של דייר מוגן לשאת בעלויות התיקון במבנה: התביעה מבוססת על הוראות סעיף 68 לחוק הגנת הדייר אשר קובע כדלקמן: "(א) בעל הבית חייב לתקן את התיקונים הדרושים להחזקת הבית במצב תקין וראוי לשימוש, כמפורט בתקנות באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, חוץ מתיקונים באותם חלקי הבית שהם בשימושו הייחודי של הדייר.

בהתאם הדייר המוגן חייב להישתתף במחצית ההוצאות בגין ביצוע התיקונים.

באשר לטענות בדבר הקף העבודות, אשר חרגו לגירסת הנתבעת מהתיקונים אשר נדרשו על פי הוראות הערייה, יש לציין כי בעל זכויות בדירה חייב, לפי הוראות סעיף 68 (א) לחוק הגנת הדייר, לבצע את התיקונים הנדרשים לצורך תחזוקת המבנה, זאת בנוסף לדרישות הערייה, על פי הפרוט בתוספת הראשונה לתקנות הגנת הדייר.

משנאמרו הדברים לעין אציין כי התובעת לא הייתה עקבית בהעלאת טיעוניה בעיניין גובה החיוב בגין התיקונים.

הדרישה לפינוי : בפתח פרק זה יובהר כי במסגרת כתב התביעה עתרה התובעת לפינוי הנתבעים מהדירה, חיובם בתשלום דמי שכירות לעבר, חיוב בהוצאות התיקונים אשר בוצעו במקום, וחיוב בדמי שכירות עבור דיור חלופי אשר הועמד לרשותם בתקופה שבה בוצעו התיקונים.

...

בנסיבות העניין, לא מצאתי כל נימוק מדוע יש לחייב את הנתבעות 2-4 בחיובים המבוקשים לעיל ודין התביעה נגדן דחייה.

סוף דבר: לאור כל הנימוקים אשר הובאו לעיל, התביעה נגד הנתבע 1 מתקבלת חלקית.

כן ישלם הנתבע לתובעת סך של 5,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד כחוק.

תביעה לפינוי דייר מוגן מדירת מגורים, בלווי תביעה כספית לתשלום דמי שכירות בסך 11,380 ₪.

לטענת התובע האמור לעיל מוכיח כי הנתבע הפר את תנאי הסכם השכירות וכי קמות לו עילות לפינוי הנתבע מהדירה בגין הפרת תנאי ההסכם ובהתאם לדין.

עוד טוען התובע כי יש לפרש את הוראות חוק הגנת הדייר, הפוגע בזכות הקנין, בצמצום.

גם אם נקבל את טענת התובע כי אינסטלאטור מטעמו ביצע תיקן כזה או אחר, גם כאן אין בנמצא חוות דעת שיש בה כדי לייחס נזקים שנגרמו כנטען לדירות אחרות אל דירת התובע או נזקים שנגרמו לה. במילים אחרות, לא הוכח מקור הרטיבות שנטען שחדרה לדירה שמתחת לדירת הנתבע.

...

כך או אחרת, מצאתי, כאמור, שדינה של התביעה להידחות ועל כן לא מצאתי צורך להכריע בשאלה זו. שנית, מעדויות הצדדים והתנהלותם אכן התרשמתי כי התובע מבקש "למצוא" עילה על מנת לפנות את הנתבע מהדירה, יותר מאשר שהוא מוטרד מהפרות כאלה ואחרות של הסכם השכירות להן הוא טוען.

בנסיבות אלה, הגעתי למסקנה כי התובע לא הוכיח במידה מספקת את טענתו לפיה הנתבע לא שילם לו את דמי השכירות, בשנים המדוברות, כפי שנטען.

לפיכך התביעה נדחית.