פינוי דייר מוגן בשל נטישה

הואיל ומן המפורסמות הוא שבעלי בתים מנסים בכל דרך לגרום לפינויים של דיירים מוגנים, על מנת "להשתחרר מעולם של אלה" ולזכות בדמי שכירות ראליים עבור הנכס שבבעלותם – הנטל שמוטל על בעלי הבתים להוכחת עילת הנטישה הוא כבד, ועל בית המשפט להזהיר עצמו היטב בעת שמיעת עדויות של בעל הבית עצמו ו/או של מי מטעמו, המצדדים בפנוי הדייר המוגן בשל עילת נטישה.

...

לאור כל האמור לעיל – לא שוכנעתי כי הרכיב הראשון והעיקרי של עילת הנטישה – עזיבת המושכר – הוכח על ידי התובעים.

משהגעתי למסקנה האמורה, מתייתר למעשה הצורך לבחון את הרכיבים האחרים של עילת הנטישה (העדר כוונה לשוב למושכר , והיעדר יכולת לשוב למושכר), וניתן לקבוע כי עילת נטישה לא הוכחה.

סוף דבר התביעה נדחית.

בעיניין ירדנה ציפורה הנ"ל, נדון מקרה בו בתי המשפט השלום והמחוזי הורו על פינוי דיירת מוגנת מדירה, בשל נטישה, לאחר שהוכח שהיא שכרה עם בעלה נכס אחר, ששמש אותם לקיוסק, בשכירות לא מוגנת מוגבלת בשנים.

...

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי לא הוכחה נטישה של הנתבע לדירה ומכאן שעילת התביעה בעניין זה נדחית.

בנסיבות העניין שוכנעתי כי התובע למעשה הכשיל במידה מסוימת את הנתבע מלשלם דמי השכירות, מיום רכישת הדירה על ידו ובכל מקרה אי תשלום דמי השכירות החל מחודש 7.2012 ועד הגשת התביעה לא היה בשל התעלמות הנתבע מחובתו, אם כי בשל סגירת חשבון הבנק של הכונס בהתחלה ובהמשך מפני שלא נמסרו לו פרטי חשבון הבנק של התובע.

אשר על כן ומשלא עלה בידי התובע להוכיח קיומה של עילת פינוי, לא עילה של נטישה ולא כל עילה אחרת, אני מורה על דחיית התביעה.

התובע טוען כי מתקיימת עילת פינוי דייר מוגן בשל נטישת הנכס, שכן הדירה אינה משמשת את הנתבעת למגורים, ואף אינה משמשת את הנתבעת למטרות מסחריות.

...

טענות הצדדים: לטענת התובע: קיימת עילת פינוי, הואיל ומבדיקה שערך הגיע למסקנה כי הדירה נטושה, מוזנחת והורסה, וריקה מכל אדם וחפץ בעל ערך כלשהו.

" סעיף 137 לחוק הגנת הדייר קובע מסלול אחד ויחיד לפינוי דייר מוגן מהנכס והוא: פסק דין של ביהמ"ש. "137. על אף האמור בכל דבר חקיקה עותמאני, לא יבוצע פינוי של מושכר אלא על פי פסק דין של בית משפט". גם אם התובע סבר באמת ובתמים, כי עומדת לו זכות הפינוי, הרי שבתפיסת החזקה בנכס, הוא נהג בניגוד לדין הקובע מפורשות, כי אין לפנות דייר מוגן, אלא ע"י פס"ד. הפעולה הנכונה שהיה צריכים המבקש לעשות, אפילו אם היה משוכנע שהדיירת המוגנת נטשה את הנכס, אפילו אם צדק בטענותיו, כי הנתבעת לא שילמה במשך שנים את התשלומים החודשיים של שכר הדירה בנכס, הייתה אותה פעולה שעשו בסופו של דבר, דהיינו הגשת תובענה, בה עתר בעיקר לסעד הפינוי, ואם ביהמ"ש היה מוצא או אם ימצא, כי יש להעניק סעד כזה, יהיו התובע זכאי לפעול למימושו של פס"ד כזה, וגם אז צריך הדבר להיעשות בדרך החוק ולא בעשיית דין עצמי.

סוף דבר: ניתן פסק דין לפינוי הנתבעת מהמקרקעין נשוא ההליך, נכס מקרקעין המוגדר כדירה ברח' סירקין 27, חיפה הידועה כתת חלקה 25/25 גוש 12474.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע דמי שכירות לשנים 2007-2013 בסך של 8,851 ש"ח. אני דוחה את דרישת התובע לפצות בגין עלות השבת מצב הנכס לקדמותו.

טענות הצדדים: לטענת התובע, מתקיימת עילת פינוי דייר מוגן בשל נטישת הנכס, הואיל כי מזה זמן רב (לפחות שנה וחצי נכון למועד תחילת נקיטת ההליכים) הדירה אינה משמשת את הנתבעת למגורים, התובע ציין כי הנתבעת מתגוררת במקום אחר, קבוע במרכז הארץ.

...

אני דוחה את התובענה בעילת הפינוי בגין נטישה שכן הנסיבות שהוכחו אינן מצדיקות מסקנה של נטישה השוללת את זכות הדיירות המוגנת, מהטעמים כמפורט לעיל.

אשר על כן, הנני מורה כדלקמן: (1) התביעה נדחית.

(2) התובע ישלם לנתבעת, באמצעות בא-כוחם, שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 6,000 בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

דיון והכרעה נטישה ברע"א 5250/10, זיידן נ' בנדר, לא פורסם, בסעיף 8 לפסק הדין נקבע: "אכן, הנטל להוכיח את עילת הנטישה ביחס לנכס המושכר בשכירות מוגנת מוטל על בעל הנכס התובע את החזרתו לחזקתו. אלא שמשהביא התובע ראיות העשויות לשמש יסוד לקביעה כי השוכר נטש את הנכס, על הדייר להוכיח את העובדות שעליהן הוא מסתמך, כדי להסביר מדוע אל לו לבית המשפט להסיק מראיות התובע שהייתה נטישה". די לדורש פינוי של דייר מוגן מחמת נטישתו של נכס המושכר על ידי הדייר המוגן, כי יביא ראיות, שיש בהן כדי להוות בסיס לקביעה עובדתית, כי הדייר המוגן נטש את אותו נכס.

...

הנתבעת לא הראתה, כי במקרה זה אין באותן עובדות כדי להביא למסקנה אודות קיומה של נטישה.

בע"א 439/73, רמת חולון בע"מ נ' בנימיני, פד"י כח(2)549, 555, נאמר: "אך מתוך פסקי-הדין מסתמנים גורמים שונים, שאותם מביאים בחשבון בבירור השאלה אם יש להעניק לדייר סעד-מן-הצדק. שקלתי את הגורמים השונים שבמקרה שלפנינו והגעתי למסקנה, שהיה מקום להעניק סעד כזה למשיב.

הנתבעת תשלם לנתבעים סך של 3,443 ₪.