לטענת התובע, מחודש 8/2004, עת שיגר לו מכתב התראה ופינוי בגין ההפרות הנטענות, חדל הנתבע מלהיות דייר מוגן, כפי שנירשם בקבלה לתשלום דמי השכירות לשנת 2004 – "דמי שכירות חנות הווקף הלא מוגנת לשנת 2004", והנתבע לא הלין על כך.
אין בידי לקבל טענה זו. דייר מוגן חדל להיות דייר מוגן אם בהסכמת הצדדים, או במתן פסק דין הקובע זאת.
אי-תשלום דמי שכירות הנה עילה לעתור לסעד הפינוי, זאת בתנאי שבעל המושכר הגיש תביעת פינוי וזכה בה.
הנתבע אישר כי לא שילם דמי שכירות עבור שנים 2011 עד 2013, קרי במשך כשלוש שנים אחרונות עד לשמיעת הראיות; הנתבע נימק אי-התשלום החל משנת 2011 ואילך בהיות הליך משפטי תלוי ועומד נגדו בעיניין; כאשר מאידך אמר כי הוא מוכן לשלם לתובע כל מה שמגיע ממנו (עמ' 14 ש' 25 וש' 29-30); עוד טען, כי התובע מעולם לא פנה אליו בעיניין האיחור בתשלום דמי השכירות (עמ' 17 ש' 2-5).
...
אף שעסקינן בבית עסק במובחן מדירת מגורים, והלכה פסוקה היא כי מחמירים עם דייר בבית עסק יותר מאשר עם דייר בבית מגורים (ע"א אלסחורי נ' מזרחי, פ"ד לז(3)309; בר אופיר, עמ' 26(1)), שוכנעתי כי יש להעניק לנתבע סעד מן הצדק שימנע פגיעה של ממש במטה לחמו.
לסיכום
לאור המקובץ, דין התביעה להידחות.
עם זאת, מאחר והוסכם על הצדדים כי דמי השכירות שפיגור, נכון ליום 29.5.13, עמדו על סך 16,350 ₪, הנני קובע כי במידה ודמי שכירות אלו לא יסולקו עד לא יאוחר מיום 30.8.14, כי אז יהא התובע זכאי לסעד הפינוי, וכי אז יהא על הנתבע לפנות את המושכר מידית.
