פינוי דייר מדירה ציבורית לאחר פטירת הוריו

להורי העותרים ז"ל הוקצו בשנת 1978 שתי דירות 3 חדרים של הדיור הצבורי ברחוב דנגור 12 בשכונת פרדס כץ בבני ברק.

לאחר פטירת ההורים נשארו העותרים לגור בדירת ההורים.

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין העתירה להדחות מהנימוקים כדלקמן: א) מאגר הדירות בדיור הצבורי הוא מוגבל.

כאשר מבוקשת חריגה מהקריטריונים, כמו למשל פניה לוועדה עליונה או ועדת חריגים, אזי מטבע הדברים היתערבות בית משפט בשקול דעתה של הוועדה, אשר רואה לנגד עיניה לא רק את עניינם הפרטני של הפונים אליה בבקשה ספציפית, אלא גם את עניינם של אנשים רבים אחרים שעונים על קריטריוני הזכאות בדיור צבורי וממתינים זמן רב לתורם עד אשר תתפנה דירה עבורן, מצומצמת ביותר.

...

על כן אין מנוס ממתן פסק דין לגופו של עניין.

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין העתירה להידחות מהנימוקים כדלקמן: א) מאגר הדירות בדיור הציבורי הוא מוגבל.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית העתירה.

קודם להשכרת הדירה לנתבעת, הושכרה הדירה להוריה המנוחים של הנתבעת בתנאי שכירות של זכאים לדיור בשיכון הצבורי.

לאחר פטירת הורי הנתבעת אישרה וועדת החריגים שליד משרד השיכון לנתבעת ביום 9.6.1999 להמשיך ולהתגורר בדירה, ובהתאם להסכם פשרה מיום 23.9.2001 שקבל תוקף של פסק דין בתביעת פינוי שהגישה עמידר נגד הנתבעת קודם להחלטת וועדת החריגים (במסגרת ת.א 50838/97) נחתם בין הצדדים הסכם השכירות (ראו; קביעות פסק הדין שניתן בהליך הקודם שהתנהל בין הצדדים במסגרת ת"א 69000-04).

...

שתיקת עמידר לאורך השנים כאשר הנתבעת משלמת באופן רציף דמי שכירות מופחתים בסך 300 ₪ לחודש, היעדר הוכחה לפנייה בדרישה לנתבעת לתשלום דמי השכירות הקבועים בהסכם השכירות ואי נקיטת עמידר בהליכים המתבקשים מקום בו דמי השכירות אינם משולמים במלואם, בשילוב הנפקת עמידר לאורך השנים שוברי תשלום של דמי שכירות מופחתים בסך 600 ₪ לחודשיים בלא מתן הסבר לכך, מובילה למסקנה כי בדומה לקביעת בית המשפט בפסק הדין בהליך הקודם, עמידר לא השכילה להוכיח שיש לחייב את הנתבעת בתשלום דמי השכירות הקבועים בהסכם השכירות וכי אין מנוס אלא לקבל את גרסת הנתבעת שגם לגבי התקופה מושא התביעה הוסכם על תשלום דמי שכירות מופחתים מדמי השכירות הקבועים בהסכם, בסך 300 ₪ לחודש.

המסקנה אליה הגעתי אין פירושה שאת פסק הדין בהליך הקודם יש לפרש כך שהנתבעת תשלם כל חייה את דמי השכירות המופחתים בסך של 300 ₪ לחודש, ובידי עמידר לכלכל את צעדיה לבאות על פי הסכם השכירות והדין.

סוף דבר מכל האמור התביעה נדחית.

עוד טענה, כי בנגוד לדברי התובעת, היא הוכרה כדיירת ממשיכה לאחר מות הוריה יחד עם אחיה וזאת החל משנת 2004, כאשר המחלוקת בהליך העקרי היתה ועודנה תוקפו של מיסמך העזיבה עליו היא חתמה בשנת 2005.

עוד טענה, שבסמוך לאחר פטירת האב, התובעת פתחה בהליך נגדה ונגד אחיה לפינוי הדירה ורק לאחר ניהול הליך משפטי הוכרע כי הם זכאים להמשיך להתגורר בדירה ובית המשפט חייב את התובעת לחתום עימה ועם אחיה על חוזה שכירות של דייר ממשיך.

לכן, מרגע שביהמ"ש בהליך הקודם דחה טענת הנתבעת כי היא זכאית למעמד של דיירת בדיור הצבורי בדירה, התובעת הייתה זכאית לחייב אותה בגין דמי שימוש ראויים עקב העובדה שהיא ממשיכה להחזיק בדירה ללא הסכמת התובעת שאף ביקשה וקיבלה סעד לפינויה.

...

טענות הנתבעת הנתבעת טענה בכתב ההגנה, כי התובעת שכחה לציין פרטים מהותיים שיש בהם ללמד כי עסקינן בתביעה המקדימה את זמנה ודינה להידחות עד למתן הכרעה בהליך העיקרי ת.א. 29237-08-17.

סוף דבר ביהמ"ש מחייב הנתבעת לשלם לתובעת כלהלן: הסך של 50,000 ₪ צמוד בתוספת רבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל.

כעולה מהחומרים שלפניי, המשיבה לא פעלה למימוש פסק הדין הקודם, ובמקרקעין המשיכו להתגורר, לאחר פטירת ההורים, המבקשת ובני משפחתה.

בתחילת הדיון ציין בא כוח המבקשת את הדברים הבאים: "אני שומע את עמדת בית המשפט לפיה לאחר עיון בכתב התביעה ובכתב ההגנה, במיוחד לאחר עיון בפסק הדין [הקודם – ע' פ'], עולה כי למרשתי אין הגנה, מפני תביעת פינוי ומבקש שהות להתייעצות" (פרוטוקול הדיון, בעמ' 1, ש' 13-11).

עוד לדבריה, אין היא יכולה להמתין לקבל דירה בדיור הצבורי על אף שהיא עומדת בקריטריונים המהותיים לצורך כך. לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להדחות.

...

עוד לדבריה, אין היא יכולה להמתין לקבל דירה בדיור הציבורי על אף שהיא עומדת בקריטריונים המהותיים לצורך כך. לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

הבקשה נדחית אפוא.

תחולת התיקון לחוק נקבעה החל מיום 1.8.09 וחוק ההסדרים קבע הוראת מעבר, וזאת בסעיף 70 לחוק ההסדרים, הקובע כי: "(א) הוראות סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הצבורי, כנוסחו ערב תחילתו של חוק זה, ימשיכו לחול על מי שביום י"א באב ה'תשס"ט (1 באוגוסט 2009) התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך 4 שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי הועבר למוסד סיעודי, ובילבד שהיה אחד המנויים בהגדרה "דייר ממשיך" במהלך התקופה האמורה.

הבקשות הנ"ל הוגשו על ידי הנתבע מספר 1 ע"י עו"ד שמונתה לו על ידי הלישכה לסיוע משפטי ולאחר שקבל לידיו את הודעת הפינוי מההוצאה לפועל.

לאור האמור לעיל, מאחר וההורים המנוחים של הנתבעים לא נכללו בהגדרת "זכאי" על פי החוק הנ"ל, ממילא יוצא מכך שהנתבעים לא יכולים להיכלל בהגדרה זו. סעיף 3(א) לחוק הדיור לחוק זכויות הדייר בדיור הצבורי קובע כי אם נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, לא יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה ציבורית עם קרוביו, והוא יפנה את הדירה הציבורית בתוך 9 חודשים מהמועד שבו נימסרה לו הודעה מאת משרד הבינוי והשיכון בדבר אי זכאותו לדירה ציבורית לפי הכללים.

...

יחד עם זאת, סבור אני שיש לאפשר לנתבעים 1 ו-3 לפנות לבית משפט לעניינים מנהליים בבקשה להארכת מועד להגיש עתירה מינהלית נגד משרד השיכון על ההחלטה שלא להכיר בהם כדיירים ממשיכים בדירה.

כמו כן, סבור אני שהנתבעים 1 ו-3 לא מיצו את טענותיהם על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל אני דוחה בקשת הנתבע 1 ואת בקשת הנתבע 3 לבטל את פסק הדין שניתן בענייניהם בתיק זה. יחד עם זאת, ניתנת לנתבעים 1 ו-3 ארכה של 90 יום מהיום, על מנת לפנות בעתירות מתאימות לבית משפט לעניינים מנהליים בעניין החלטות הוועדה העליונה של משרד השיכון וכן לבית משפט השלום בעניין זכויותיהם הנטענות על פי חוק הגנת הדייר.