פינוי דייר בשכירות מוגנת בעסק: פינוי עסק משכירות מוגנת

בראון טענה, כי יש לראות במושכר משום נכס מיוחד, עליו יש להחיל את העקרונות החלים על נכס מגורים, בהיתחשב בהיותו מוחזק בשכירות מוגנת מזה כשבעה עשורים, ונוכח קיומם של עסקים מתחרים בתחום פעילותו הצר.

על רקע האמור, אין בעובדה כי המושכר הוחזק בדיירות מוגנת למשך תקופה ממושכת כשלעצמה כדי להצדיק אי פינויו.

...

איני מקבלת טענתה זו. כאמור, לא הוכח כי ייגרם לבראון נזק שלא ניתן לפצות עליו בפיצוי כספי.

על רקע האמור, אין בעובדה כי המושכר הוחזק בדיירות מוגנת למשך תקופה ממושכת כשלעצמה כדי להצדיק אי פינויו.

נוכח האמור, בקשת עיכוב ביצוע פסק הדין נדחית.

תביעה לפינוי דייר מוגן מבית עסק בטענה שהיפר את חוזה השכירות המוגנת ולא שילם את מלוא דמי השכירות.

...

הנתבע טען בכתב הגנתו שיש לדחות את תביעת התובעת מהסיבות כדלקמן: 1) לכאורה מדובר בתביעת פינוי, אך למעשה מדובר בתביעה לנישול הנתבע מזכויות קנייניות וכלכליות המצויות בידו; 2) התובעת עושה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט; 3) הנתבע מעולם לא קיבל כל התראה שהיא על קיומו של חוב לחב' עמידר או לתובעת, ובמיוחד לא על סכום התביעה; 4) מאחר והתובעת באה בנעלי חב' עמידר, יש לראות בשתיקת חב' עמידר כשתיקת התובעת עצמה, במיוחד כאשר חב' עמידר המשיכה לנהל את המושכר גם לאחר החתימה על חוזה הפיתוח עם רמ"י; 5) לאור שהצדדים הגיעו להסכמה בדבר הפינוי והפיצוי אותו יקבל הנתבע, לא היה כל כדאיות כלכלית להשקיע כספים רבים לצורך התאמת המושכר לצרכי חנות, כאשר זו צפויה להיסגר תוך זמן קצר; 6) על התובעת היה להשיג הסכמה של 85% מהמחזיקים לצורך קבלת היתר בנייה.

בהתחשב בהיסטוריה של מערכת היחסים בין בעלי הדין, בסכום הכספי של התביעה, בתביעת הפינוי, במו"מ שהתנהל בין הצדדים והתמורה שהייתה התובעת מוכנה לשלם עבור פינוי המושכר ובהתחשב בכך שלא נקבע שכר טרחה נפרד עבור הישיבות בבית המשפט, סבור אני ששכר הטרחה שנקבע בין הצדדים הינו סביר, אם כי נמצא ברף העליון של הסבירות.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובעת נגד הנתבע.

התובעת תשלם לנתבע כדלקמן: 1) את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; 2) שכ"ט עו"ד בסך 60,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

על פינוי בית עסק בדיירות מוגנת לשם בניית ביניין חדש.

התובעת הגישה בתחילה תביעה לפינוי כנגד כלל הדיירים ששכרו בשכירות מוגנת, בהמשך הגיעה להסדר עם הדיירים, למעט עם הנתבע 1, השוכר נכס בשכירות מוגנת ומפעיל במקום חנות הלבשה וביגוד.

...

הנתבע לא העיד רואה חשבון מטעמו ולא הציג נתונים מספקים באשר להכנסותיו ובאשר לנזקים שייגרמו לו ועל כן מתבקשת המסקנה שלא הונחה תשתית ראייתית מספקת לטענות בדבר נזקים ממוניים.

סוף דבר משקמה עילת פינוי, דין התביעה להתקבל.

מורה לנתבע לפנות את הנכס נשוא התביעה עד ליום 15.02.19, בכפוף לכך שעד ליום 01.01.19 תשלם התובעת לנתבע עלות דמי העברה בסך 2.6 מיליון ₪ וכי עד ליום 01.02.19 תופקד יתרת דמי הפינוי בסך 7.95 מיליון ₪ בחשבון נאמנות.

הנוסחה לעניין הענקת סעד מן הצדק נקבעה בלשון רחבה וגורפת בדברי הנשיא י' זוסמן בע"א 255/57 בוקי (שמוקלרמן) נ' דיאמנד (בלאדר), פ"ד יג 1009, 1020 (1959): "השופט חייב ליתן את דעתו על כל הנסיבות של שני הצדדים, ועליו להמנע ממתן צו פינוי אם שוכנע כי הפינוי הוא סנקציה חמורה מדי, אינה צודקת, להפרה שקרתה". בפסיקה מאוחרת יותר הוטעם: "הקו המנחה את בית המשפט בבואו להעניק סעד מן הצדק בסוגיה זו של הגנת הדייר הוא אפוא שקילת חומרת התוצאה של הפינוי מחד גיסא, לעומת חומרת מצב הפרת החוק מאידך גיסא: שקילה זו נעשית על-פי כל הנסיבות, הן של תוצאת הפינוי והן של מידת ההפרה, והסעד מן הצדק יינתן, אם וכאשר בית המשפט שוכנע – ולא די בפחות מכך – שתוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על חומרת מידת ההפרה. בנוסף למידת חומרת ההפרה יש לבוא חשבון גם, כי עצם זכותו של הדייר המוגן להמשיך לגור במושכר אינה מכוח ההסכם שבינו לבין בעל הבית, שהרי מועד הסכם השכירות כבר בא לקצו, אלא מכוח ההגנה, שהעניק לו המחוקק, והמחוקק הקפיד וקבע, באילו תנאים מעניק הוא לדייר הגנה זו. ועוד מקובל הוא בפסיקתו של בית-משפט זה, מטעמים של מדיניות סוציאלית, שיש להקפיד עם דייר של בית עסק יותר מאשר עם דייר של דירה, באשר לעניין זה האחרון מדובר בקורת גג מעל לראשו" (ע"א 417/79 מרכוס נ' המר, פ"ד לז(2) 337, 355-354 (1983)).

...

סוף דבר התביעה מתקבלת במובן זה שניתן סעד הצהרתי הקובע שהנתבע חדל להיות דייר מוגן בנכס.

לא נעלם מעיני שבסופו של דבר בית המשפט לא נדרש לחוות הדעת של המומחית שמינה, והוצאה זו נמצאה מיותרת והתובעת נשאה בה. עם זאת, ראיתי לפסוק את ההוצאות בסכום מתון בשים לב שבכל זאת הנתבע איבד את זכויותיו בנכס שבו החזיק שנים רבות; ואף שטענותיו במישור האישי (למעט ממצבו הרפואי) לא בוססו כדבעי, אפשר שבחלקן יש מן האמת.

על כן הנתבע ישלם לתובעת שכר טרחת עורך דין בסכום מתון של 8,000 ש"ח, ומעבר לכך כל צד יישא בהוצאותיו.

תביעה לפינוי בית עסק המוחזק בשכירות מוגנת על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972.

...

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, הגם שמצאתי כי הנתבעים הפרו את ההסכם באופן המקים לתובעים עילה לפנותם מן החנות, מצאתי ליתן לטובת הנתבעים סעד מן הצדק, על פי סעיף 132 לחוק הגנת הדייר ועל כן אני מורה כדלקמן: ניתן בזה פסק דין לפינוי הנתבעים מהנכס.

עם זאת, ניתן לנתבעים סעד מן הצדק למניעת פינויים אם יעמדו בתנאים המפורטים בסעיף 44 לעיל: הנתבעים ישלמו לתובעים פיצוי בסך של 40,000 ש"ח. הנתבעים יפנו את שביל המעבר והמדרכה שבחזית שביל המעבר מכל חפץ השייך להם, לרבות מכונת חיתוך הלחם והעגלות, באופן ששביל המעבר והגישה אליו יהיו פנויים לחלוטין ויאפשרו לתובעים לבצע כל עבודה שברצונם לבצע בשטחם (לרבות התקנת שער) לצורך יצירת הפרדה בין החנות לבין שאר הנכס.

ככל שהנתבעים לא יעמדו בתנאים המפורטים לעיל, לאור כל האמור לעיל, ניתן בזה פסק דין לפינוי הנתבעים מהנכס.