פינוי בן שוכר מדירה שכורה

לטענת התובע, לאחר נישואיו לגב' כהן לא עבר להתגורר עימה אלא המשיך להתגורר עם ילדיו בדירה שכורה בבני ברק, ברחוב סמטת אז"ר 1/11.

מאז הפינוי, שני ילדיו הקטנים של התובע עברו להתגורר בשכירות בירושלים, בתו האמצעית עברה להתגורר עם חברתה בשכירות בבני ברק ובתו הבכורה עברה להתגורר בדרום אפריקה.

...

נוכח התשתית העובדתית הדלה, והיעדר ראיות מינימאליות להוכחת טענות התובע, ולאור החזקה כי בני זוג נשואים מנהלים משק בית משותף אשר לא נסתרה, דין התביעה להידחות.

בית הדין קיבל את התביעה שם וקבע כי: "בחינת הנתונים העובדתיים בערעור זה לאור חוות- הדעת של פרופ' ליבזון מביאה למסקנה כי עד לתאריך 2.6.1995 היו המשיבה ואנואר בסטטוס מאורסים בלבד. ככאלה הם אינם נחשבים לנשואים ולא "לבני זוג". רישומם כנשואים אמנם מטיל עליהם את נטל ההוכחה להוכיח שבתקופת הביניים היו מאורסים בלבד ולא ניהלו חיי משפחה במשק בית משותף.

סיכומו של דבר, התביעה נדחית.

הבנק וכונס הנכסים, הוא המשיב 2, טענו כי על הליכי המימוש במקרה הנידון חל סעיף 38(ג) לחוק ההוצל"פ, שלפיו פינויים של החייבים מהדירה מותנה בכך שיועמד להם סכום המאפשר לשכור דירת מגורים באיזור מגוריהם התואם את צרכי החייבים ובני משפחתם הגרים עימם למשך תקופה שלא תעלה על 18 חודשים.

...

על רקע כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור, ולקבוע כי אין לבטל את החלטת רשמת ההוצאה לפועל שלפיה יש להחיל את הוראות סעיף 38(ג) לחוק בעניינם של המבקשים.

בשולי הדברים, אעיר כי לא מצאתי להיעתר לבקשת המבקשים לצרף ראיות בשלב הערעור לעניין מצבו הרפואי העדכני של החייב.

משכך, לא ראיתי להיעתר לבקשה.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק ‏ 1088918/5 בבית הדין הרבני האיזורי ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב מרדכי רלב"ג – ראב"ד, הרב דוד שני, הרב חיים ו' וידאל התובע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד שירה דרורי-סאלם ועו"ד הילה גילבוע ועו"ד אבנר סאלם) הנתבעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד רונית ברנט) הנידון: דמי שימוש, קזוז בגין שימוש הילדים, ואי חיוב בגין עיכוב השכרת הדירה פסק דין

מאחר שלא היה ברור לביה"ד האם האיש התגורר בדירה עם הילדים, התבקשו הצדדים להשלים נתון זה. הצדדים הגישו טיעוניהם בעיניין זה. לטענת האיש, הדירה שימשה למגוריו יחד עם שלושת הילדים עד למועד פינויה: הבן המשרת בצבא קבע נהג לחזור מידי יום אל הדירה; הבן ששירת בצבא בשירות חובה חילק את סופי השבוע באופן שווה בין בתי ההורים; הבת [ת'] לנה בבית האב יומיים באמצע שבוע ובכל סוף שבוע שני.

...

אלא שיש לכאורה מקום לדון ולומר שמה שאדם שגרם לחברו הפסד של שימוש פטור מלשלם לו הוא דווקא בשאר אדם ולא בשותף, שכן בשותף מצאנו שחייבוהו לשלם אם מכר לפני הזמן הראוי במחיר זול.

בנתיבות המשפט שם סי' קעו סקל"א מצאנו ביאור אחר בדינו של רבנו ירוחם: ונראה, דכאן (בקבלן גרע) [הוי כקבלן או כפועל דסמיך נפשו עליו], דהא קבלן חייב לשלם אף מה שישבח אח"כ כמבואר בסימן ש"ו סעיף ג' בהג"ה, והוא מטעם דהוי כאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, דצריך לשלם אף שלא התנה, וכדמוכח בב"מ דף ע"ג [ע"ב] דמשלם ליה כדאזיל אפרוותא דזולשפט.

אולם במקרה דנן לא השתתפו על דעת להשכיר את הדירה אלא על דעת לגור בה יחד, ולכן האיש לא התחייב לשלם על הרווחים הפוטנציאליים של שכירות שיכלו להרוויח, שכן לא השתתפו על דעת רווחים אלו, ואין לומר שהם כאילו התנו על כך. בייחוד שמדובר על השכרת הדירה לטווח קצר לא ידוע עד למכירת הדירה, שהרי הדירה הייתה מיועדת למכירה, וזאת על פי החלטת ביה"ד. באופן כזה בוודאי לא ניתן לומר שהשתתפו על דעת כן. לסיכום, אין מקום לחייב בנדון דידן את האיש מדין שותף מחמת הנימוקים דלהלן: לפי הביאור של קצה"ח דינו של רבנו ירוחם אינו להלכה.

מעבר לכל האמור לעיל, הייתה מחלוקת בין הצדדים האם למכור את הדירה או להשכיר אותה.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1282426/2 בבית הדין הרבני האיזורי ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב יצחק אושינסקי – אב"ד, הרב מאיר קאהן, הרב יעקב מ' שטיינהויז התובע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד טל פרי) הנתבעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד אמנון בן דרור) הנידון: הוראה לפינוי בן זוג מהדירה לצורך גירושי הצדדים בפועל החלטה

התובע מוכן לשכור דירה בת שלושה חדרים בישוב ה' או במ' למשך כשנה או עד שיוחלט אחרת על ידי ביהמ"ש לעינייני מישפחה בתביעות השונות, סכום השכירות יקוזז מכל סכום שתהיה זכאית לקבל, במידה ותהיה, וכמו כן מסכים התובע לעזוב את ביתו שאינו שנוי במחלוקת, למשך חודש עד אשר הנתבעת תשכור דירה.

...

בנוסף, נזכיר האמור בסיפא של סעיף עז לתקנות הדיון באשר לסיכומים: בית-הדין רשאי, לפי ראות-עיניו, להרשות לתובע לענות בנקודה מסוימת או בנקודות מסוימות לסיכום של הנתבע.

בני זוג שהתגרשו והם מוסיפים לגור בדירה אחת, לא הועילו איפוא כלום, לפי שהם זקוקים לגט אחר ואחריו לגט אחר ואין לדבר סוף עד שלא ייפרדו גם בקורת-הגג.

מסקנה בית הדין מורה לאישה-הנתבעת לפנות את דירת המגורים בדירת הבעל, וזאת בתוך 45 יום מהיום.

האם יש להורות על פינויו של הבן מהדירה מחמת העדר רציפות מגורים? זוהי השאלה העומדת להכרעה בפסק דין זה. פתח דבר ביום 2.4.1968 חתמה הדיירת החוזית, גרופי רומיה ז"ל, על הסכם שכירות עם עמידר (היא התובעת), במסגרתו השכירה לה עמידר דירה ברחוב דנגור 13/29 בעיר בני ברק.

...

תחילה אפנה לפסק הדין בעניין עת"מ (ת"א) 2164/07 כהן יהודה נ' משרד הבינוי והשיכון (נבו 22.06.2008) ובו נקבע:"סיכומו של דבר- על העותר היה להוכיח כי התגורר בדירה בשלוש השנים שקדמו לפטירת אביו. דא עקא- פרשנותו הדווקנית של החוק הדיור הציבורי צריכה לעלות בקנה אחד גם עם הרציונל שבבסיס החוק, שהוא מתן סיוע לנזקקים אשר היו סמוכים על שולחנם של קרוביהם בשנים שלפני פטירתם. לאור זאת, הפסיקה מלמדת אותנו כי גם פרשנות דווקנית אינה מחייבת את העותר להוכיח כי שהה בדירה מדי יום ביומו או כי לא נעדר ממנה לתקופות קצרות. העובדה כי העותר לא נמצא באופן יומיומי בדירה במשך שלוש השנים האחרונות אינה שוללת מיניה וביה את ההנחה כי הוא התגורר בדירה, כל עוד הצליח העותר להראות כי נשמרו בתקופה זו מירב זיקותיו לדירה". אבקש להתייחס בעניין זה לפסק הדין רע"א 3798/07 משה זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (נבו 12.05.2008) אשר עסק בטענה להיעדר רציפות מגורים לאור שהות הנתבע במאסר ממושך.

סוף דבר מהתמונה בכללותה כפי שהוצגה בהרחבה מעלה, הגעתי למסקנה לפיה דין התביעה לפינוי ולסילוק יד על בסיס הנימוק שהעלתה התובעת- דינה להידחות.

לפיכך, הנתבע ישלם את דמי השימוש בהתאם לנוהלי התובעת, בדומה למי שמוגד "דייר ממשיך", עד להכרעה אחרת של הגורמים הרלוונטיים כאמור.