במקרה שלפנינו מאחר והנתבע לא הוכיח כי החתים מי מהתובעים על הסכם העסקה שהרי ההסכם שהוצג כאמור אינו חתום וכאשר העד מטעם הנתבע לא יכל לתרום לליבון סוגיה זו שכן הוא החל עבודתו בשנת 2014, הרינו קובעים, תוך שהבאנו בחשבון גם את משך תקופת העסקה, גם את העובדה שהלכה למעשה הצדדים כן פעלו בהתאם לאשר היה רשום באותו הסכם וגם את העובדה שהתרשמנו כי התובעים היו מודעים היטב לתנאי העסקתם, כי על הנתבע לשלם לכל אחד מהתובעים סכום של 1,800 ₪ בגין רכיב זה.
האם זכאים התובעים לפצוי בגין אי עריכת שימוע כדין?
התובעים טענו, כי לא זכו לשימוע כדין מאחר והשימוע הראשון נעשה לאחר הוצאת המיכרז לציבור והשני היתקיים לאחר קבלת ההחלטה.
בע"ע 42097-12-11 טניה חורי - רותם אמפרט נגב בע"מ, מיום 22.06.16 חזר בית דין זה על ההלכות הידועות לעניין חובת השימוע: "הלכה היא כי בטרם יוכרע גורלו של עובד, מחובתו של המעסיק לאפשר לו להציג טענותיו ולשקול אותן בלב פתוח ובנפש חפצה (ראו בהרחבה לעניין זכות הטיעון וחובת השימוע ע"ע (ארצי) 14037-07-11 חנה סולטני - מדינת ישראל, [פורסם בנבו] (19.12.13), [להלן - עניין סולטני] וההפניות שם). אמנם, בפסיקה נקבע עוד כי בנסיבות מתאימות ניתן לרפא פגמים שונים שנפלו בהליך השימוע באמצעות עריכת שימוע מאוחר או בדרך אחרת (ע"ע (ארצי) 1349/01 וופא אסחאק - מדינת ישראל, [פורסם בנבו] (16.2.04)), אלא ששימוע שכזה מחייב הקפדה על הליך תקין (ע"ע 48783-05-12 פלונית - מדינת ישראל, נציבות שירות המדינה [פורסם בנבו] (19.8.13)".
בעניינינו עלה מהראיות כי אכן נפל פגם בהליך השימוע בעצם העובדה שלא נשלח לתובעים, טרם פירסום המיכרז הראשון, מכתב המודיע כי נשקלת הפסקת עבודתם נוכח רצון להתייעל, חוסר שביעות רצון מאופן התיפקוד שלהם בכל הקשור למערכות היחסים עם תושבים ועוד.
יוער למען הסר ספק, כי לא נעלמו מעינינו טענות הצדדים באשר לסיבות להפסקת עבודתם של התובעים ולאופן בו מילאו תפקידם ולשביעות או חוסר שביעות רצון מכך, אלא שלא ראינו לנכון לידון בהם שכן לא נתבעו פיצויים בגין פיטורים שלא כדין אלא פיצוי בגין אי עריכת שימוע.
...
מעבר לכך והואיל ולא היה בטענה הנ"ל כדי להשפיע על רכיבי התביעה לא מצאנו לנכון לדון בה ודי אם נאמר שהאמור בסעיפים 97-100 לסיכומי הנתבע מקובל עלינו ומשקף את דעתנו בכל הקשור לחלק הטענה שעניינו "מהימנות התלושים", כאשר בכל הקשור לחלק הטענה שעניינו סיכום הפגישה שערך מר חגי נבהיר כי עדותו, עת נשאל בחקירתו הנגדית שאלות שנועדו להוכיח כי זייף את המסמך (עמ' 53 שורות 2-23 לפרוטוקול) הותירה עלינו רושם מהימן ביותר וזאת מעבר לעובדה שלא מצאנו שום הגיון בכך שמר חגי יזייף את אותה שורה שהתובעים טענו כי היא השורה המזויפת שהרי מדובר בשורה שמהווה חזרה על מה שאין חולק כי נכתב בסעיף 2 לאותו מסמך.
לסיכום-
נוכח המפורט לעיל, הרינו מחייבים את הנתבע לשלם, לכל אחד מהתובעים, את הסכומים הבאים:
סכום של 3,087 ₪ בגין פדיון ימי חופשה.
הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד -
בשים לב לתוצאה אליה הגענו ולפער הגדול מאוד בין הסכומים שנתבעו בכתבי התביעה אל מול הסכומים שפסקנו לזכות התובעים וכן ובשים לב להתנהלות האחרונים בכל הקשור להמצאת מסמכים וקלטת השיחות (נספח י' לתצהירי התובעים )ובשים לב לכל הבקשות שנדרש הנתבע להגיש על מנת שהתובעים ישלימו את חלקם בהמצאת המסמכים (ולענין זה ראו ההחלטות מיום 19.11.19 ומיום 05.07.20 וכן ההחלטה מישיבת ההוכחות - עמ' 56 שורות 16-23 לפרוטוקול) וכן בהינתן קביעתנו אשר לטענת ה"זיוף" שבחרו התובעים להעלות, החלטנו לחייב כל אחד מהם לשלם לנתבע סכום 2,000 ₪ בגין הוצאות משפט וסכום של 10,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד.
הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום אם לא ישולמו בתוך 30 יום, תוך שיובהר כי מאחר והסכומים שכל אחד מהתובעים צריך לשלם לנתבע גבוהים מהסכומים שהנתבע צריך לשלם לכל אחד מהתובעים הרי שהלכה למעשה הנתבע אינו צריך לשלם לתובעים דבר בעוד הם צריכים לשלם לו את ההפרש שבין הסכומים שביה"ד חייבם לשלם לו לבין הסכומים שביה"ד חייבו לשלם להם.