פיטורים עקב צמצומים: פיטורים לא חוקיים עקב הריון

לפיטורי התובעת ניתן היתר בדיעבד מהממונה בהתאם לחוק עבודת נשים (להלן –הממונה) ונקבעו, בין היתר, הדברים הבאים: "בנסיבות כפי שהובאו לעיל, בהן שוכנעתי כי ההריון לא היוה גורם בהחלטת הפיטורים, ונימצא כי הבסיס והעילה לפיטורי העובדת הנם צמצומים בשל מצבה הכלכלי של החברה, אני מתירה את הפיטורים החל מיום 21/1/18, מועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים". בסיום ההחלטה בדבר מתן ההיתר, נכתבה הערה שזו לשונה: "היתר זה ניתן על–פי חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954, בדבר פיטורי עובדת בהריון, כוחו יפה רק לצורך החוק האמור, ואין הוא פוסק בזאת לגבי צדקת הפיטורין מבחינות אחרות" (נספח 1 לבקשה).

רכיב ה"פיצוי בגין עוגמת נפש" נתבע בהתבסס על עוגמת נפש שנגרמה לתובעת בשל פיטוריה שלא כדין ובחוסר תום לב בעת הריונה ולאו דוקא מחמת הריונה.

...

לעניין רכיב התביעה שעניינו עוגמת נפש בגין נזק בלתי ממוני לא מצאנו למחוק את רכיב התביעה ויש לברר תביעה זו לגופה.

סוף דבר: הבקשה נדחית ברובה.

הנני מורה על דחיית רכיב התביעה שעניינו עוגמת נפש המתבסס על נזק ממוני.

התובעת טוענת, כי היא פוטרה בנגוד לחוק שויון הזדמנויות בעבודה תוך הפליה מובהקת בשל הריונה ועל כן זכאית היא לפצוי ממוני ולא ממוני עקב הפלייתה זו. עוד טוענת התובעת, כי משנעשו פיטוריה מבלי שנערך לה שימוע כדין, זכאית היא לפצוי בגין פיטורים שלא כדין.

כך גם לא מצאתי לקבל את הטענה שלא הוכחו פיטורי הצמצום בשל סתירה בין עדויותיהם של מר איוב ומר חורי.

...

לאור המסקנה שאליה הגעתי שלפיה שכר התובעת לא כלל את דמי הנסיעות וכי היא הודיעה על מקום מגורים בבאר שבע (ובפני לא הוצגה כל ראיה אחרת) – זכאית התובעת בגין תקופת עבודתה לסך של 150 ₪ לחודש ובסך כולל של 600 ₪ (בעבור חודשים יולי –אוקטובר 2016) אשר להפרשות לפנסיה – הנתבעת לא סתרה את טענת התובעת כי היתה לה קופת פנסיה פעילה עוד קודם לתחילת עבודתה אצל הנתבעת (ראו נספח ג' לכתב התביעה).

אחרית דבר על יסוד כל האמור תשלם הנתבעת לתובעת כדלקמן: פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך של 15,000 ₪; דמי נסיעות בסך של 600 ₪; פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך של 2,893.33 ₪.

תביעות התובעת לפיצוי ממוני ושלא ממוני בגין פיטורים בניגוד לחוק שיוויון ההזדמנויות – נדחות.

התובעת טוענת כי פיטוריה היו בנגוד לחוק עבודת נשים, שכן פוטרה בהיותה בחופשת לידה – והודעת הפיטורין ניתנה בידיעה שהיא בהריון, וכן בנגוד לחוק השויון שכן פוטרה בשל הריונה בגין אלה היא תובעת פיצוי ברכיבים שונים.

צימצום הנזק טוענת הנתבעת כי בכל אופן חובה היתה על התובעת לצמצם נזקיה בשל פיטוריה.

עם זאת לטעמנו עמדה בנטל זה. שוכנענו כי הנתבעת היתעלמה מהריונה של התובעת ומאיסור הפיטורין ולא הביאה אותם בכלל שיקוליה אך לא הפעילה שיקול אקטיבי בגינו החליטה לסיים העסקת התובעת בשל הריונה.

...

סוף דבר על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: פיצוי ממוני כמפורט לעיל בסך של 20,896 ₪.

סבורנו כי הנתבעת עלתה בכך על התובעת.

עם זאת ובנסיבות הענין מצאנו לחייב את הנתבעת בהוצאות התובעת בסך של 5000 ₪.

בית הדין הוסיף וקבע כי מהעדויות שנשמעו בפניו עולה כי נערכו צמצומים במשרדו של המבקש במחלקה בה עבדה המשיבה, ומכאן שלא פוטרה מחמת הריונה והיא אינה זכאית לפצוי בגין הפרת חוק השויון.

...

כנגד החלטת הממונה הגיש המבקש ערעור לבית הדין האזורי (על"ח 38581-12-13), אך ערעורו נדחה (פסק דין מיום 16.9.15), וערעור לבית דין זה נמחק בהתאם להמלצת בית הדין (ע"ע 38367-10-15; פסק דין מיום 17.7.17).

לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה.

עוד לקחתי בחשבון במסגרת מאזן הנוחות כי מדובר בהליכים שנמשכים מזה זמן רב. בהתחשב בשקלולם של סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, שוכנעתי כי לא הובאה הצדקה מספקת לעיכוב ביצוע.

סוף דבר - הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.

הצדדים חלוקים בשאלה האם כטענת הנתבעת התובעת פוטרה מחמת צמצומים או מטעמים כשרים וענייניים אחרים שאינם נוגעים להריונה ומבלי שהנתבעת ידעה על ההיריון או שמא כטענת התובעת היא פוטרה בשל היותה בהיריון ותוך אפליה פסולה.

התובעת כתבה את הדברים הבאים: "כבר הסברתי לך אתה על פי חוק לא יכול לפטר אותי אבל לא הקשבת ולכן לא אכנס לזה גם. את ההסברים שלך תיתן לשופט בבית משפט". הגם שהתובעת לא ציינה את דבר הריונה בתכתובת ברחל בתך הקטנה לשון ההודעה תומכת בגירסתה ומתיישבת עם הטענה כי אמרה לכהן שהיא בהיריון ולכן לא ניתן לפטר אותה בהתאם להוראות הדין.

למען הסר ספק אציין כי לטעמי אף אם הנטל בהקשר זה מונח על כתפי הנתבעת, הרי שהנתבעת הרימה את הנטל בהקשר זה. שוכנעתי כי הוכח שהתובעת לא פוטרה בגלל ההיריון.

...

על כן התביעה ברכיב זה נדחית.

סיכום מהטעמים המפורטים לעיל תביעת התובעת מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים, נקובים בערכי ברוטו: שכר עבודה מכוח חוק עבודת נשים בסך 23,812 ₪.