לפנינו תביעתו של מר נימן ברוך (להלן – התובע) נגד דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ (להלן – הנתבעת או דן) בגין פיטורים שלא כדין, תשלום מענק פרישה, תשלום הפרישי פדיון חופשה וזכויות נוספות, וכן פיצוי בגין עגמת נפש.
חובת השימוע אינה חלה כאשר יחסי העבודה מסתיימים שלא בדרך של פיטורים, כגון בדרך של פרישה לגימלאות או לפנסיית נכות צמיתה, היות שלא מתקיימת התכלית שביסוד השימוע, שעה שהתובע אינו יכול לשוב לעבודה.
מדובר בהליך אשר נועד לבחון את ההצדקה העניינית במהלך הפיטורים ופשיטא שאם מתקיימות נסיבות בהן מעשה הפיטורים הנו בלתי נימנע או שתקופת ההעסקה קבועה וקצובה מראש, כי אז ניתן לצמצם את חובת השימוע ובמידת הצורך להתאימה לנסיבות העניין.
עגמת נפש
בהמשך לסוגיית השימוע אשר נבחנה לעיל, טען התובע כי היות שפוטר ללא שימוע כעבור 39 שנות עבודה, לאחר שהנתבעת היתנערה ממנו ומנעה ממנו זכויות המגיעות לו, כך שנגרמו לו נזקים כלכליים ואחרים רבים, ואולץ להגיש תביעה זו ולשאת בהוצאות משפטיות רבות, נגרמה לו עגמת נפש רבה במיוחד, כאשר ברקע מצבו הבריאותי הקשה, והכל בשל היתנהלות הנתבעת.
אין המקרה שלפנינו, עת עסקינן בעובד אשר סיום העסקתו במועד בו הסתיימו היה בלתי נימנע נימנה על המקרים החריגים הנ"ל, בהם דובר בנסיבות כגון: פיטורים שלא כדין בנסיבות חריגות, העברה מתפקיד שלא כדין, פיטורי עובדת בהריון בנגוד לדין, פיטורים על רקע חשיפת אי סדרים במקום העבודה בנגוד לדין וכיוצא באלה.
...
סוף דבר
התביעה מתקבלת בחלקה.
הנתבעת תשלם לתובע סך של 11,680 ₪ בגין השלמת פדיון חופשה.
בנסיבות העניין, על אף שרוב התביעה נדחתה תשלם הנתבעת לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.
