בהתאם לאמור, עתרה התובעת לפצוי בגין הפסד שכר וזכויות סוציאליות עד לתום התקופה המוגנת לאחר לידה (בהתאם לחוק עבודת נשים), פיצוי בגין הפסד דמי לידה וכן פיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרת חוק שויון הזדמנויות בעבודה.
טענות הנתבעות
לטענת הנתבעות, רק בשיחת השימוע גילתה התובעת את דבר הריונה, ומכאן שאין קשר בין פיטוריה לעובדת היותה בהיריון.
הפרת חוק שויון הזדמנויות
בסעיף 2 לחוק שויון הזדמנויות נקבע כך:
"(א) לא יפלה מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, הריון, היותם הורים, גילם, גזעם, דתם, לאומיותם, ארץ מוצאם, השקפתם, מפלגתם או משך שירות המילואים, קריאתם לשירות מילואים או שירותם הצפוי בשירות מילואים כהגדרתו בחוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986, הצפוי להם, בכל אחד מאלה:
חוק עבודת נשים
בשונה מהוראות חוק שויון הזדמנויות, עת מדובר בחוק עבודת נשים, לא נבחנת השאלה, האם יש קשר בין הפיטורים להיריון, אלא האם התובעת עבדה שישה חודשים במקום עבודתה (סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים), וככל שכך – האם הפיטורים נעשו ללא היתר מאת הממונה על חוק עבודת נשים.
...
לא מצאנו פסול בהתנהגות הנתבעות המצדיק לקבוע, כי פעלו בחוסר תום לב. המסקנה אליה הגענו היא שהנתבעות לא היו מרוצות מעבודתה של התובעת, וזו הסיבה בפועל, בגינה הסתיימה מערכת יחסי העבודה בין הצדדים.
מאותם הנימוקים שפורטו לעיל, נדחית גם התביעה לפיצוי בגין פיטורים תוך הפרת חובת תום הלב.
סוף דבר
התביעה על כל רכיביה נדחית במלואה.