פיטורים בשל הפרת אמון וזיוף מסמכים

ביום 25.9.2017 שלח עו"ד רואי כחלון, נציג היועץ המשפטי לממשלה, המשיב 2 בבקשה (להלן – נציג היועמ"ש והיועמ"ש, בהתאמה), מכתב לאגף המשמעת בנציבות שירות המדינה (להלן – הנציבות) שהמליץ על השעיית המבקש, שם כתב, בין היתר כי "האישומים המיוחסים למר **** כרסנטי חמורים ביותר. במעשיו של הנאשם יש משום הפרה בוטה של תפקידו בשירות המדינה בכלל ובמשרד החינוך בפרט. תפקידו כמורה במערכת החינוך מחייבו להקפיד הקפדה יתרה על טוהר המידות ועל היותו אזרח ישר, שומר חוק. במעשיו, הפר את אחריותו הבסיסית כלפי תלמידיו וכלפי הציבור כולו, והיא חינוך דור ערכי ושומר חוק. מר כרסנטי אינו משמש עוד כדוגמה ומופת לתלמידיו, ולכן נתקשה לקבל את המשך העסקתו בתפקידו. המשך העסקתו בתפקידו תהווה פגיעה באמון תלמידי בית הספר והוריהם, מורי בית הספר, ואמון הציבור במערכת החינוך ובשרות הצבורי כולו. נוכח האמור לעיל, נמליץ על השעייתו של מר כרסנטי מתפקידו עד לתום ההליך הפלילי המתנהל נגדו". בעקבות ההמלצה, הודיעה הנציבות למבקש כי נשקלת האפשרות להשעייתו, והוא התבקש להעלות טיעוניו בכתב טרם קבלת החלטה בנושא.

בית הדין הוסיף וקבע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה, שכן "המבקש הושעה מתפקידו בשל הגשת כתב אישום נגדו ונגד אחותו בעבירות שיש בהן קלון. מדובר במצב זמני, שכן המבקש לא פוטר מעבודתו. כמו כן, מיום 16.10.2017 ועד ליום 15.4.2018 תשולם למבקש מחצית ממשכורתו ומיום 16.4.2018 תשולם לו מלוא משכורתו. מנגד, ביטול החלטת הנציב והשבתו של המבקש לעבודתו על אף כתב האישום שהוגש נגדו תהווה פגיעה באמון התלמידים, הוריהם, מורי בית הספר ואמון הציבור כולו במערך החינוך ובשרות הצבורי. אי לכך אנו סבורים כי האנטרס הצבורי גובר על פני האנטרס האישי של המבקש". בשולי הדברים הוסיף בית הדין האיזורי כי הוא לא מצא מקום לידון בטענות המבקש שעניינן היתנהלות מח"ש, אשר אינן רלוואנטיות לבקורת השיפוטית שעל בית הדין להפעיל כנגד החלטות הנציב.

יתכן, כי היה מקום להוועצות נוספת עם היועמ"ש טרם קבלת ההחלטה השניה, לנוכח הליך השימוע הנוסף בעקבות החלטת בית הדין האיזורי בהליך הראשון, אך הסוגיה של הקף חובת ההיוועצות הנוספת והשלכות הפרתה, אם וככל שהופרה כנטען – ואיני נידרש להביע, בשלב זה, דיעה בסוגיה – תבחן בהליך העקרי, ככל שיתנהל, ואין בה, כשלעצמה, כדי לגרום לביטול החלטת ההשעיה בהליך הזמני, בשים לב למכלול הנסיבות ובהן, בין היתר, עמדת נציג היועמ"ש כי יש לקיים את החלטת ההשעיה גם לאחר שתוקן התאור השגוי של מעורבות המבקש באישום הראשון, העבירות החמורות המיוחסות למבקש בכתב האישום וההשלכות הקשות על אמון הציבור בשירות הצבורי בנסיבות של העסקת מורה ומחנך המואשם בזיוף מיסמך בנסיבות מחמירות.

...

בית הדין הוסיף וקבע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה, שכן "המבקש הושעה מתפקידו בשל הגשת כתב אישום נגדו ונגד אחותו בעבירות שיש בהן קלון. מדובר במצב זמני, שכן המבקש לא פוטר מעבודתו. כמו כן, מיום 16.10.2017 ועד ליום 15.4.2018 תשולם למבקש מחצית ממשכורתו ומיום 16.4.2018 תשולם לו מלוא משכורתו. מנגד, ביטול החלטת הנציב והשבתו של המבקש לעבודתו על אף כתב האישום שהוגש נגדו תהווה פגיעה באמון התלמידים, הוריהם, מורי בית הספר ואמון הציבור כולו במערך החינוך ובשירות הציבורי. אי לכך אנו סבורים כי האינטרס הציבורי גובר על פני האינטרס האישי של המבקש". בשולי הדברים הוסיף בית הדין האזורי כי הוא לא מצא מקום לדון בטענות המבקש שעניינן התנהלות מח"ש, אשר אינן רלוונטיות לביקורת השיפוטית שעל בית הדין להפעיל כנגד החלטות הנציב.

בהחלטת בית הדין האזורי נכתב כי "לא מצאנו פגם בכך שההתייעצות עם היועמ"ש נעשתה לפני שעניינו של המבקש נבחן בשנית על ידי הנציב בהתאם להחלטת סגן הנשיא שופט גלם שניתנה בהליך הקודם". כפי שציין בית הדין האזורי, בסעיף 47 לחוק המשמעת אין התייחסות למועד ההיוועצות בין היועמ"ש לבין הנציב.

לא שוכנעתי, אפוא, בקיומה של עילה המצדיקה התערבות בשיקול דעתו של בית הדין האזורי המופקד על ניהול ההליך, ועל כן דין בקשת רשות הערעור להידחות.

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית.

על כן בבוא בית הדין להכריע בשאלה האם ובאיזו מידה יש להפעיל את הסנקציה של שלילת פצויי הפיטורים, ייתן דעתו לתכלית החוק, ויאזן בין השיקולים הנדרשים לעניין בנסיבות המקרה, לרבות השיקולים שלהלן: "השיקולים לחומרה – חומרת המעשים בגינם פוטר העובד; הנזק שניגרם למעביד או שעלול היה לה להגרם לו עקב כך, הקפו והשלכותיו; משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו החמורים; תקופת עבודתו של העובד, מעמדו ותפקידו ומידת האמון הנובעת הימנו; הפרת האמון – המועצמת כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, בתפקיד בכיר, או בתפקיד אמון; השפעת היתנהגותו של העובד והמעשים בגינם פוטר, על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה והקף ההרתעה בנסיבות המקרה;

לא זו אף זו, הנתבעת מפנה להודאת התובע הן במהלך חקירתו ושיחותיו עם מנהליו מיד אחרי גילוי הנזק האדיר שניגרם לנתבעת וכן גם בפני מותב זה באולם כי זייף מסמכים רבים ולקח על עצמו התחייבויות כספיות בשם אחרים וכן העביר כספים על מנת להסתיר את החסר, כדי להרים את הנטל הכבד המוטל עליה להוכיח כי עבר עבירות זיוף ומרמה אצל מעביד.

לסיכום – ממכלול הראיות שהובאו בפנינו כפי שפרטנו לעיל ובפרט מהחקירה הנגדית של התובע, הוכיחה הנתבעת למעלה ממאזן ההסתברות הרגיל כי התובע מעל באמון הנתבעת, פעל בדרכי זיוף ורמייה ובכך גרם לנזקים כספיים ניכרים לנתבעת, והגם שלא הוכח ברמה הנדרשת כי גנב כספים מהנתבעת לשימושו האישי, אזי הוכח כי כל היתנהלותו במהלך שנים רבות ומעשיו ומחדליו הנם עבירות של מירמה והפרת אמונים חמורות ביותר.

...

לאחר שבחנו את טענות הצדדים והראיות שצורפו על ידי הנתבעת הגענו לכלל מסקנה כי הנתבעת הוכיחה כי נגרם לה נזק ישיר בשל התנהלות התובע במעשי הזיוף, הפרת האימון והרמייה בגובה ההשתתפות העצמית שחויבה בה על ידי חברת הביטוח בסך של 100,000 $.

סוף דבר נדחות תביעות התובע לתשלום פיצויי פיטורים, פיצוי על פיטורים שלא כדין, והודעה מוקדמת.

למרות האמור לאחר ששקלנו את מצבו של התובע אנו פוסקים כנגד התובע הוצאות במשורה ועל התובע לשלם לנתבעת הוצאות בסך 5,000 ₪, זאת תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לצדדים.

בתובענתן, ייחסו המעסיקות לעובד הפרת אמון - בנגוד לסעיף 254 לחוק החברות, התשנ"ט- 1999 (שייקרא להלן: "חוק החברות"), הפרה של חוזה העבודה, באופן המזכה את המעסיקות בפיצויים לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (שייקרא להלן: "חוק התרופות"), ביצוע עוולות בנגוד לחוק העוולות המסחריות, התשנ"ט-1999 (שייקרא להלן: "חוק עוולות מסחריות").

בין היתר, טענו המעסיקות כי העובד עבר כלפיהן ועבירות על חוק העונשין, התשל"ז-1977: עבירת גניבה, עבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, עבירה של זיוף מסמכים, ועבירה של שימוש במסמך מזויף.

אנו מניחים שהעובד היה מעוניין לכתוב את מכתב ההתפטרות, במטרה שיוכל להציג אותו לגורמי חוץ ולהיראות כמי שהתפטר מעבודתו ביוזמתו, ולא כמי שפוטר בעקבות האשמות בדבר מעילה באמון.

...

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/4/15, אם הוא לא ישולם לפני כן. מנגד, אנו מקבלים - חלקית - את תביעת העובד, ומחייבים את המעסיקות לשלם לעובד פדיון חופשה ופדיון דמי הבראה בסך 13,876.47 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/10/05.

אנו מחייבים את העובד לשלם למעסיקות הוצאות משפט (חלק יחסי מאגרת בית הדין) בסך 400 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/2/06 ועד התשלום בפועל.

אנו מחייבים את העובד לשלם למעסיקות שכ"ט עו"ד בסך 5,800 ₪ (כולל מע"מ).

אזולאי בתצהירו הסביר, כי הוא הבין לאור "מינוח חופשי זה" במסמך 10.11.2013, כי החברות נותנות לו הרשאה לקבל חוזי העסקה, בין כשכיר ובין כמנהל חברה, באותו תחום פעילות שבו עסקה ריקרוס, שכן הן מפסיקות את פעילותן לחלוטין בתחום זה. לגירסת אזולאי, נדלר אף אמר לו ולמר עדנאן מילחם – מהנדס ריקרוס שפוטר אף הוא, כי אין לו כל בעיה שהם ישתמשו ברישיונות של ריקרוס עד אשר הם יסדירו את הרישיונות שלהם וזאת כדי לדאוג לעתידם וכן נאמר לו כי הוא אינו כבול בהסכמי סודיות ו/או שמירת שם מסחרי ו/או העדר תחרות מול החברות.

הוכח כי אזולאי הציג עצמו ללקוחות שפנו אליו לקבלת שירותים כנציג מעוף פרויקטים ואף זייף את מיסמכי מעוף ושתל את פרטיו האישיים במסמכים.

] [13: ע"ע 214/06 אלוניאל בע"מ נ' אלכסנדר צ'רינאקוב] הפרה חמורה של חובת אמונים עשויה להביא לשלילה מוחלטת של הזכות לפצויי פיטורים, כאשר ניתן לשלול פצויי פיטורים בשל מעשי גניבה ופעולות עובד להתחרות במעסיקו.

בענין מכנו דין בע"מ[footnoteRef:14] ניתן לאחרונה פסק דין שבו החליט בית הדין לשלול לחלוטין את פצויי הפיטורים של מנכ"ל החברה אשר עבד בחברה 16 שנים ואשר הפר את חובת האמון המוגברת עליו.

...

הצדדים הגישו בקשה בהסכמה לאחד את הדיון בשני התיקים הללו וביום 21.6.2015 נעתר בית הדין (כב' סגנית הנשיא איטה קציר) לבקשתם.

[14: ע"ע 30448-10-18 מכנו דין בע"מ – עופר יעקבי, פס"ד מיום 14.7.2019] בנסיבות המקרה כפי שהובררו, הגענו למסקנה לפיה יש לקבל את ערעורה של החברה ולהורות על ביטול החיוב שהושת עליה לשלם ליעקובי פיצויי פיטורים.

תביעות אזולאי נדחות ברכיבים הבאים: שכר חודש פברואר 2014 ובונוס; פגיעה בשם הטוב.

נציין, כי אנו סבורים שכמות העדים שהחברות הביאו היתה מוגזמת, הן לנוכח התוצאה הסופית והן לאור העובדה, כי מספר רב של עדים אלו היו קשור לטענה בהתייחס לגניבת הביג באגים – כאשר טענות החברות בענין זה כבר הוכחו למעשה בחקירתו הנגדית של אזולאי ולא היה צורך להעיד את כל העדים.

מכל המפורט לעיל – אנו קובעים כי אזולאי ישא בהוצאות החברות בסך 5,000 ₪.

רקע עובדתי: בפתח הדברים יצוין שההחלטה בבקשה מבוססת על קביעות עובדתיות לכאוריות, כפי שהן עולות מהבקשה ומהתגובה לה על נספחיהן, מהמסמכים שהוגשו לתיק בית הדין עד כה, וכעולה מהדיון שהתקיים במעמד הצדדים.

בית הדין למשמעת קבע ש"הנאשם אינו ראוי כלל לעבוד בתפקיד הצלה ומגע עם הציבור נוכח הפרת האמון שניתן בו. המאשימה תציע לנאשם שני תפקידים שונים שאין בהם כל מגע עם קהל מהם הנאשם יוכל לבחור תפקיד אחד" (עמ' 9 לגזר הדין – נספח א' לתשובה).

עוד נפסק שככלל יש למעט להתערב בהחלטות של בית הדין למשמשת בהיותו טרבונל מקצועי האמון על יחסי עובד-מעביד במרחב השילטון המקומי, אלא במקרים בהם בית הדין טעה "טעות גסה וחמורה". בפסק-הדין של ביהמ"ש העליון בעיניינו של העובד צוין, בין היתר, כך: "... המבקש עשה מעשה מירמה שלא ייעשה בהציגו את עצמו כמציל מוסמך, בשעה שלא היתה בידו כל הסמיכה כמציל, ובמסרו תעודת הסמיכה מזויפת לעירייה. אמנם, אין להפחית בחומרת מעשהו של המבקש, אשר אף העמיד בסיכון חיי אדם- אך, לצד זאת, יש להניח כי במהלך שנות העסקתו הרבות, בהן מילא את תפקידו לשביעות רצונה של הערייה, הוא גם הגן על שלומם של המתרחצים. אודה ולא אכחד: בהיתחשב במכלול הנתונים, אילו אני עמדתי בנעלי בית הדין למשמעת, קרוב לוודאי הוא שגוזר הייתי על המבקש פיטורין בפועל מעבודתו בערייה. אולם, אין אני עומד בנעליו של בית הדין למשמעת; כמו בית המשפט המחוזי, אינני אוחז במומחיותם המיוחדת של דייניו; ונטיית ליבי איננה בגדר דין. מטעם זה, אני נסמך על קביעותיו העובדתיות והערכיות של בית הדין למשמעת אשר מצאו את מקומן כגזר דינו ומנסיג את דעתי שלי מפני דעתו שלו כטריבונל מקצועי, אחרי שלא מצאתי בקביעות אלה חוסר סבירות קצוני היורד לשורש העניין – כפי שעקרון אי ההתערבות מחייבני לעשות." בהתאם לפסק-הדין של בית המשפט העליון בוטל פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי והועמד על מכונו גזר הדין שניתן על-ידי בית הדין למשמעת.

...

כן לא שוכנענו בשלב זה שלעובד לא היה ידוע ששיבוצו לתפקיד איש תחזוקה באגף החופים הוא בגדר שיבוץ זמני בלבד.

בשלב זה טרם ברור מהו התפקיד לו ישובץ העובד בסופו של דבר, כך שמדובר בחשש תיאורטי.

סוף דבר – הבקשה נדחית.