פיטורים בגיל 69 נגועים בשיקולים פסולים

בפסיקה נקבע כי לאחר שהעובד מבסס עילה לכאורה, עובר הנטל למעביד לסתור את הטענה לפיה, היתנהגותו נגועה בהפליה פסולה (דב"ע נו/129-3 פלוטקין נ' אחים אייזנברג  בע"מ פד"ע לג' 481).

דהיינו, כאשר מדובר בתביעה בה נטען על ידי התובעת כי פוטרה בנגוד להוראות חוק שויון הזדמנויות בעבודה, הרי לצורך העברת נטל ההוכחה למעביד לפי סעיף 9 לחוק, די בכך שהתובעת תוכיח כי לא היה במעשיה או בהתנהגותה סיבה לפיטוריה, על מנת להעביר את נטל השיכנוע למעביד, ועל המעביד להוכיח כי לא נשקלו שיקולים פסולים בקבלת ההחלטה על הפיטורים (עב (ת"א) 2609/00 עדנה טבצ'ניק נ' כלל גמל בע"מ, 2004, [פורסם בנבו]).

פיטורי התובעת טרם גיל הפרישה המקובל אצל נשים (65), הוא עלבון לתובעת ועלולים להוות הפליה פסולה על-פי סעיף 2(א) לחוק שויון ההזדמנויות בעבודה.

למען הסדר הטוב נבדוק אם הייתה כוונה של ממש לנתבעים להשיב את התובעת לעבודתה? מר דיאמנט אישר כי סבר שהמועצה תאשר את פרישתה המוקדמת, (מכתב לנדאו -נספח 10 לתצהיר התובעת מיום 5/6/11) והופתע כשמר לנדאו ציין בפניו שהפרישה המוקדמת לא אושרה ע"י המועצה (עמ' 69 שורה 9-10).

...

הנתבעים ישלמו את הרכיבים הבאים: הישיבה תשלם לתובעת 12 חודשי שכר בגין פיטורים ללא שימוע.

התביעה לפיצוי על תקופת המעבר – נדחית.

בתביעת השיפוי של המועצה מהישיבה אנו קובעים כי על הישיבה להעביר למועצה כל סכום ששולם לה על ידי משרד החינוך , בגין התובעת כעובדת או כגמלאית, לרבות מענק הפרישה .

עיקר טענותיו של המבקש היו, כי ההחלטה על הפסקת עבודתו בגיל 69 נגועה בשיקולים פסולים.

" בהמשך ההחלטה נסקרו אף הסיבות האישיות והכלכליות של המבקש "המאפשרות סיום עבודה בכבוד רב" כאשר בהקשר זה צויין בה לאמור: "סכום פצויי הפיטורים 100% אשר יעמוד לריקי עם סיום עבודתו ובסדר גודל של למעלה מ- 6 מליון ש"ח, סכום התגמולים לרשותו המורכב מ- 5% הפרשות הבנק ו- 5% הפרשות ריקי, גבוה בהתאמה מסכום הפיצויים.

...

שנית – אך לא לפי סדר החשיבות - מקובלת עלי עמדת הבנק אשר עמד על "שתיקתו הרועמת" של ארגון העובדים בהליך זה ועל המשמעות שיש ליתן לכך, בכל הנוגע לטרוניתו של המבקש באשר לפגיעה בזכות ההתארגנות.

משמע - לעניות דעתי - לו סבר הארגון כי אי הארכת תקופת השירות של המבקש אכן עלולה לפגוע בזכות ההתארגנות ובעיקר בהיבט הקיבוצי שלה, הרי שסביר להניח כי הוא היה מוצא את הדרך ליטול חלק פעיל בהליך זה. מדברים אלה משתמעת אפוא המסקנה הלכאורית, לפיה אין לקבל את טענת המבקש כי הסיבה האמיתית לאי הארכת ההתקשרות עימו נעוצה ברצון לפגוע במימוש של ההיבט הקיבוצי של זכות ההתארגנות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, משהמבקש לא השכיל לשכנעני בקיומה של עילת תביעה לכאורה ואף בכך שמאזן הנחות נוטה לטובתו הרי שאני דוחה את הבקשה ומחייבת את המבקש בתשלום הוצאות משפט לבנק בסך של 10,000 ₪ זאת, תוך 30 יום ממועד קבלת החלטה זו. המזכירות תודיע לצדדים ללא דיחוי על מתן ההחלטה.

] חמישית, פיטורי התובע נעשו ממניעים פסולים, תוך הפלייתו ביחס לעובדים האחרים שעברו לעבוד בסניף החדש ותוך הפלייתו מחמת גילו[footnoteRef:33] והפרת הוראות חוק שויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 (להלן: "חוק שויון הזדמנויות בעבודה")[footnoteRef:34].

חשוב להבהיר, כי אין חולק שההחלטה בדבר ניוד עובד מתפקיד לתפקיד, ובכלל זה מתפקיד בכיר לתפקיד זוטר יותר, נימצאת במסגרת הפררוגטיבה של המעסיק לנהל את עסקו בדרך שהוא רואה בה לנכון; עם זאת, על הדבר להעשות תוך שמירה על זכויותיו של התובע ובהן זכותו היסודית כאדם וכעובד, שלא להיות בבחינת פיון על לוח שח-מט, המועבר אל מחוץ ללוח, מבלי שתנתן לו היזדמנות להשמיע טענותיו[footnoteRef:69].

ונוסיף, גם בשימוע שנערך לתובע ביום 1.3.18, שימוע בו התובע היה מיוצג, וגם במכתב ששלח בא כוחו לנתבעת לאחר פיטוריו, ביום 19.3.18[footnoteRef:85], לא נטען כי התובע פוטר מחמת גיל או כי הפיטורים היו נגועים בהפליה מחמת גיל.

עוד יש לציין בהקשר זה, את תקופת עבודתו הארוכה של התובע, את גילו המבוגר בעת הפיטורים אשר היה אמור להיזקף לטובתו בעת שקילת הפיטורים ואשר הקשה עליו למצוא מקור פרנסה לאחר פיטוריו, וכן את העובדה כי התובע העתיק את מקום מגוריו לעיר אילת לצורך העבודה בנתבעת ובסופו של דבר פוטר כאמור ללא שימוע כדין.

...

התביעות לתשלום פיצוי נפרד בגין "הפרת חובת נאמנות ביחסי עובד-מעסיק" ועוגמת נפש – נדחות.

בשים לב לכך שהתובע זכה בסכום כספי המהווה כ-5.8% בלבד מסכום תביעתו המקורי, לא מצאנו מקום לפסוק הוצאות והשתתפות בשכ"ט עו"ד לטובת התובע.

נציין, כי על אף הפער בין סכום התביעה לסכום שנפסק, לא מצאנו לחייב את התובע בהוצאות הנתבעת וזאת בשים לב להתנהלותה של הנתבעת כפי שפורטה בפסק הדין אשר מצדיק לדעתנו את קבלת מלוא הסכום שנפסק מבלי לשלם את הוצאות הנתבעת.

לשיטתה, יש ליתן משקל רב לעובדה כי למרות תיפקודו הלקוי כמנהל בחברה ולאחר שנערך לו שימוע, בחרה החברה שלא לפטרו והציעה לו תפקיד חליפי, עניין השומט את הקרקע תחת טענתו לפיטורים פסולים מחמת גילו (ס' 8, 104 לסיכומי הנתבעת).

עוד הדגיש בית הדין הארצי בעיניין מורי כי גם אם הייתה הצדקה עניינית כלשהיא לפיטוריו של העובד, ואחד השיקולים שלקח המעביד בחשבון במסגרת מכלול השיקולים המלא היה שיקול פסול שמבוסס על הפליה אסורה על פי אחת מהעילות המופיעות בסעיף 2 לחוק שויון הזדמנויות - יש בכך משום הפרה של החוק המקימה זכות לפצוי עבור העובד.

במקרה שהובא בפנינו לא שוכנענו כי פיטורי התובע היו נגועים או מוכתמים באפליה.

" (ר' עמ' 69 לפרוטוקול הדיון מיום 29.7.20, שורות 1-13) ובהמשך: "מגיע מנכ"ל חדש לחטיבה שעובדת 40 שנה אותו דבר. הוא רוצה לעשות, לראות מה קורה שם. הוא לא יודע מה קורה שם. אני לא באתי מתוך החטיבה, או מתוך הביזנס הזה. הלכתי ואמרתי, אני לוקח צוותים, מתוך החברה, מתוך החטיבה שיתחילו להגיד לי, שיוציאו החוצה דברים, ולראות איך העסק הזה עובד. ואיך אפשר לשפר את הביצועים של 3 מחלקות. אז מה הבעיה בזה?" (ר' עמ' 75 לפרוטוקול הדיון מיום 29.7.20, שורות 17-21).

...

דין התביעה להידחות אף ברכיב זה. לבד מהעובדה שנראה שהתובע זנח טענה זו בסיכומיו, הרי שהוא לא הוכיח את אותו "פרסום" פומבי לטענתו, לא ביאר מיהם האנשים שכביכול נחשפו לזימון לשימוע ולא הביא שום עדות שתתמוך בטענה זו. הוא הדין בנוגע לתביעת התובע לפיצוי בגין אי עמידת הנתבעת בנהליה.

סוף דבר תביעת התובע מתקבלת באופן חלקי.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 315,206 ₪ עבור הפרשי פיצויי פיטורים ופיצוי חלף הפקדות לגמל (חלק מעסיק), שישולמו תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לידי הנתבעת.

אחת המטרות בבסיס האיסור לאפליה מטעמי גיל היא – מניעת חוסר כלכלי חמור מן העובד הנפלט משוק העבודה בגיל מבוגר, כאשר סיכוייו למצוא עבודה אחרת בשכר סביר, פחותים בהרבה משל עובד צעיר ממנו, בבחינת "אל תשליכני לעת זקנה". סעיף 9(א)(2) לחוק שויון הזדמנויות מעביר את נטל ההוכחה על המעביד להוכיח שפעל שלא בנגוד להוראות סעיף 2 לחוק "לענין פיטורים מהעבודה-אם הוכיח העובד שלא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטורין". משמע, לאחר שהעובד הוכיח כי לא היה במעשיו ו/או במחדליו הצדק לפיטוריו, עובר נטל השכנוע לכתפי המעביד לסתור את הטענה לפיה, התנהגותו נגועה באפליה פסולה ולהוכיח כי לא נשקלו שיקולים פסולים בקבלת ההחלטה על הפיטורים.

כאמור, במועד סיום עבודתו בסוף חודש 3/10, היה התובע כבן 69 שנה.

...

לטעמנו, אין מקום בנסיבות אלו להחיל על המעביד את הכללים הנהוגים בהליכי פיטורים, ואין מקום לחייבו בקיומו של הליך שימוע, בהתאם להלכות שהובאו לעיל.

סוף דבר התביעה תידחה.

בהיתחשב במצבו האישי של התובע, לא מצאנו להשית עליו את הוצאות ההליך וכל צד ישא בהוצאותיו.