פיטורי עובדת בהריון: הרשעה של חברה ומנהל

לגבי השלב הראשון – השאלה האם לפנינו ארוע אחד או כמה אירועים, הנאשמים כולם הורשעו בעבירה אחת, שהיא פיטורי עובדת בהיריון ללא היתר, ברי כי מדובר בארוע אחד ולא בכמה אירועים.

כך בלשונו של בית המשפט העליון: "טענה מרכזית שעליה נשענת הגישה המצדדת בהרחבת עיכוב ההליכים האוטומטי גם על הליכים פלילים היא הטענה שלפיה הליכים כאלה, אם לא יעוכבו, יפגעו באורח ישיר בקופת הפרוק ובנושים. זאת, מאחר שניהול הליכים כאמור כרוך בהוצאות כספיות המוטלות על החברה לצורך ניהול המשפט ומוצאות מקופת הפרוק, כמו כן אם מוטל על החברה קנס, הוא עשוי להשתלם מקופת הפרוק על חשבון מסת נכסי הפרוק העומדים לחלוקה בין הנושים. ככלל, קנסות המוטלים על חברה בטרם מתן צו פירוק הם חובות בני-הוכחה בפרוק. אולם אם מועד הטלת הקנס בגזר-דין חל לאחר מתן צו הפרוק, כי אז הקנס אינו בגדר חוב בר-הוכחה בפרוק, אלא הוא עשוי להיכלל בגדר העסקאות בנות-תוקף המתבצעות לאחר מתן צו הפרוק (השווה: ע"א 106/60 שכטר נ' הנאמן בפשיטת-רגל של א. שכטר; ש' לוין, א' גרוניס פשיטת רגל, בעמ' 222, 352-351). משמעות הדבר בנסיבות אלה היא כי חרף הפרוק עשוי סכום הקנס כולו לעמוד לפרעון בלא צורך בהעמדתו בדרגה שויונית עם שאר החובות העומדים לפרעון יחסי בפרוק (כהן בספרה הנ"ל , בעמ' 265-263, 371). בנסיבות אלה הפגיעה הצפויה בנושים הנגזרת מקיום ההליך הפלילי נגד החברה הנה שיקול שאין להיתעלם ממנו, אולם כאשר מעמידים שיקול זה, כשהוא לעצמו, כנגד האנטרס הצבורי הכללי בקיומו של הליך פלילי כנגד החברה, אין לייחס לו משקל מכריע. עם זאת סביר להניח כי בבוא בית-המשפט לגזור את דינה של חברה בפרוק הוא יתחשב במכלול שיקוליו גם במצבה הכספי ובהשפעה העלולה להיות לגובה הקנס שיוטל על החברה, על ציבור הנושים ועל הקף נכסי החברה העומדים לחלוקה בפרוק". בית המשפט העליון עמד בהמשך פסק דינו על מיגוון השיקולים שאותם על התובע לשקול, בעת קבלת החלטה ביחס לקיומו של עניין לציבור בהגשת כתב אישום נגד חברה שבפרוק.

...

לאחר ששקלתי את מגוון השיקולים הצריכים לעניין, הגעתי לכלל דעה כי קיימות נסיבות מיוחדות בנוגע לנאשמת 1 ויש להשית על החברה (הנאשמת 1) קנס סמלי בלבד, שיעמוד על סך 100 ₪.

בנסיבות העניין ולאור כל האמור לעיל, הנני גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים: נאשמת 1 – הנני משיתה עליה קנס סמלי בשיעור 100 ₪, בגין פיטורי עובדת בהיריון, ללא קבלת היתר ממשרד התמ"ת. נאשם 2 – הנני משיתה עליו קנס בשיעור 12,000 ₪, בגין פיטורי עובדת בהיריון, ללא קבלת היתר ממשרד התמ"ת. נאשם 3 – הנני משיתה עליו קנס בשיעור 14,000₪, בגין פיטורי עובדת בהיריון, ללא קבלת היתר ממשרד התמ"ת. הקנס ישולם ב -20 תשלומים שווים ורצופים, החל מיום 1.9.2015.

על פי העובדות שנקבעו בהכרעת הדין, הנאשמת הנה חברה פרטית העוסקת במכירה, התקנה ומתן שירות בתחום דודי חשמל ושמש והנאשם הנו המנהל ובעל המניות בה. העבירות בהן הורשעו הנאשמים בוצעו כלפי העובדת וולשין אינסה (לעיל ולהלן – העובדת), אשר הועסקה מחודש 12/2009 עד 05/2012 בתפקיד מזכירה בסניף הנאשמת בחיפה ופוטרה ביום 13.5.12 בהיותה בחודש הששי להריונה, עליו ידע הנאשם, ללא קבלת היתר מהממונה על חוק עבודת נשים.

...

העונש בהתאם לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, המנויות בסעיף 40יא לחוק העונשין, ולנסיבות המתקיימות בענייננו עליהן עמדנו לעיל, אשר יש בהן כדי להשפיע על העונש ובכלל זה, היעדר הרשעות קודמות לנאשמים בעבירות דומות ב-40 שנות פעילותם, מצבם הכלכלי והחשש מהכבדה נוספת עליו בעקבות הטלת הקנסות וכך שהעבירה בוצעה בשנת 2012 – החלטתי לגזור על כל אחד מהנאשמים קנס בגין אי תשלום פדיון חופשה שנתית, בסך 2,880 ₪.

כמו כן הנני מחייבת את הנאשמים לחתום על התחייבות, לפי סעיף 72 לחוק העונשין, להימנע מביצוע עבירות לפי חוק חופשה שנתית למשך שלוש שנים, שאם לא כן ישלמו הנאשמים קנס במלוא גובה הקנס המקסימלי, בסך 14,400 ₪ כל אחד.

סוף דבר הנאשמת תישא בקנס בסך כולל של 19,880 ₪ והנאשם ישא בקנס בסך כולל בסך 8,880 ₪.

סעיף 15(א) לחוק עבודת נשים, קובע אחריות אישית על נושא משרה בתאגיד, החייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירה על חוק עבודת נשים, כמצוטט: "נושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירה לפי חוק זה בידי התאגיד או בידי עובד מעובדיו". סעיף זה הגדיר את המונח "נושא משרה" כך: "מנהל פעיל בתאגיד, שותף למעט שותף מוגבל, ופקיד האחראי מטעם התאגיד על התחום שבו בוצעה העבירה". סעיף 5(ב) קובע חזקה ולפיה, כמצוטט: "נעברה עבירה לפי חוק זה בידי תאגיד או בידי עובד מעובדיו, חזקה היא כי נושא משרה בתאגיד הפר את חובתו לפי סעיף קטן (א), אלא אם כן הוכיח שעשה כל שניתן כדי למלא את חובתו". בכדי להרשיע את הנאשם, נידרש כי המאשימה תוכיח מעל לכל ספק סביר כי היתקיימו היסודות העובדתיים של ביצוע העבירה דהיינו, פיטורי העובדת בעודה בהיריון, ללא קבלת היתר והעובדה כי הנאשם לא עשה ככל הניתן בכדי למנוע זאת.

בעדותו, הנאשם טען כי כלל לא היה בחברה ביום הארוע ואף בימים שקדמו לכך, וכך גולל הנאשם את השתלשלות האירועים: ".. זה התחיל ב-19, ב-21 ביוני 2009. גרושתי יצאה במסע הרס בפרוק של החיים האישיים והחברה. אני באותו מועד קבלתי הרחקה מהחברה שהייתה בבעלות מלאה שלה, ועזבתי את החברה, ב-21 ליוני או בסמוך לזה, יום או יומיים אחרי זה עזבתי את החברה, כבר לא הייתי פעיל בחברה, זאת אומרת זו הייתה הוראה שלה, היא הייתה בעלים. יש לי מכתב שקבלתי והוא חלק מהמסמכים שנמצאים בתיק. קצת תמוה בעיניי שבעלת החברה שהיא דרך אגב חתומה על מכתב הפיטורין הרישמי של בת חן לא נימצאת כאן בתביעה ורק אני, אבל זה עניין של, של עורך הדין, של בית המשפט. רציתי לומר שהשיחה הזאת אני, אני לא זוכר שהיא היתקיימה, היא לא היתקיימה ויש לי זכרון טוב. לטענת בת חן היא היתקיימה ב-30 ליוני כשאני כבר ב-30 ליוני לא הייתי שם. לטענת בת חן הייתה נוכחת אירית וינר שהיא הייתה אז מנהלת השיווק, שהיא פוטרה בסוף שנה קודמת בכלל. זאת אומרת ששיחת פיטורין כזו לא יכלה להיות. אני יכול לתאר לעצמי מה קרה, שהיא הגיעה למשרדי חברה, ב-30 ביוני אולי באמת היא הגיעה למשרדי חברה שהייתה סגורה, אני הייתי עסוק בענייניי הפרטיים, ובטיפול בריקושטים ונזקים שנוצרו כתוצאה מסגירת הפעילות של החברה. ב-21 ליוני או בימים, ביומיים שלושה שסמוכים לזה, החברה כבר לא הייתה פעילה ואני לא הייתי שם, לא היה שם אף עובד. בת חן נעדרה בחודשים שקדמו לארוע הזה היא נעדרה מהעבודה מסיבות שהיא שוחררה על ידי רופא בנסיבות של הריון או שמירת הריון. זהו זה. הקשר הקודם שהיה זה רק באמצעות מסמכים. לא היה סיכוי שאני אוכל לפטר אותה. לא הייתי עושה את זה גם. אני בעקרון משתדל להיות איש שומר חוק אבל לא יכול להגיד ששגיתי וטעיתי בעיניין הזה" (ר' עמ' 13 בשורות 24-28; עמ' 14 שורות 1-20 לעדותו).

...

בפתח הכרעתי וכמצוות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, אציין כי החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

ובאשר לאי שיתוף פעולה עם החוקר, לא שוכנעתי מעבר לספק סביר כי הנאשם לא שיתף פעולה, שכן מ-מ/16 עולה כי הנאשם חזר אל החוקר טלפונית.

יתרה מכך, שוכנעתי באמיתות גרסתו של הנאשם, כי בנסיבות העניין כפי שפורטו, לא היתה לו כתובת מגורים קבועה.

סוף דבר נוכח האמור לעיל, החלטתי לזכות את הנאשם מכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

משרדו של רו"ח דורון אלמוג, רואה החשבון של החברה גם אחרי שעזב השותפות, הוציא את תלושי השכר לעובדים של החברה.

הוכחת מצבה הכלכלי של הנאשמת/צו עיקול שקבל בעלה/הגרוש כנגד הנאשמת (שנזכר, אך לא הוכח, ואף עיתויו לא הוכח), אין בהם כדי להוכיח כי פעלה ע"מ לעשות כל שניתן כמנהלת, ע"מ למנוע העבירות הנזכרות ביחס לחברה (פיטורי עובדת בהריון, אי תשלום שכ"מ, אי מסירת תלוש שכר).

סיכום מסקנתי מכל האמור כי משהוכח מעבר לכל ספק כי המעסיקה – החברה פיטרה את העובדת, בהיותה בהריון וכי לא פנתה לקבלת היתר מהממונה עפ"י חוק עבודת נשים ומשהנאשמת לא הראתה (כלל), ודאי לא הוכיחה, כי עשתה כל הניתן ע"מ למנוע ביצועה של העבירה האמורה עפ"י החוק – החלטתי להרשיע את הנאשמת בעבירה שיוחסה לה בכתב האישום.

...

סיכום מסקנתי מכל האמור כי משהוכח מעבר לכל ספק כי המעסיקה – החברה פיטרה את העובדת, בהיותה בהריון וכי לא פנתה לקבלת היתר מהממונה עפ"י חוק עבודת נשים ומשהנאשמת לא הראתה (כלל), ודאי לא הוכיחה, כי עשתה כל הניתן ע"מ למנוע ביצועה של העבירה האמורה עפ"י החוק – החלטתי להרשיע את הנאשמת בעבירה שיוחסה לה בכתב האישום.

אין לי אלא "להניח" כי רו"ח החבר, השותף לשעבר, שהינו גם עו"ד, ואף ייצג הנאשמת בפניי, יודע כי עסקינן בפעולה כחוק, ודי אם אומר כי "אחריתו מעידה על ראשיתו", שהרי שניהם הזדהו, עת התייצב השוטר במשרד רו"ח. – "קשה" איפוא למצוא "רדיפה" או "התעמרות" או "חקירה שוב ושוב" ושאר טענות ש"הופרכו באויר", כהנמקה בראש פרק זה. משאין בפניי ולא שוכנעתי, בהגנה אחת מן הצדק בנסיבות – אין לי אלא לדחות טענת הנאשמת בנדון.

לאור כל האמור – נדחות טענות הנאשמת והנאשמת מורשעת בעבירה שיוחסה לה בכתב האישום.

המבקשת 1 הורשעה בעבירות של פיטורי עובדת בהיריון ללא היתר, לפי הוראות סעיפים 9(א) ו- 14(א)(6) לחוק עבודת נשים, התשי"ד- 1954 (להלן- חוק עבודת נשים) וכן באי תשלום פדיון חופשה לעובדת, לפי הוראות סעיפים 13 ו- 28(א)(2) לחוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951 (להלן- חוק חופשה שנתית).

בקשר לכך נטען, בין היתר, כי הוכח, באמצעות תמלילים ועדויות, שהעובדת לא פוטרה בהיותה בהריו,ן אלא עזבה את עבודתה מתוך מטרה להגיש תביעה אזרחית, לשם קבלת פיצוים גבוהים ככל שניתן; שגה בית הדין בכך שלא ייחס משקל לדברים מהותיים שנאמרו בהקלטה, מהם עולה כי העובדת הוצאה לחופשה קצרה ולא חזרה לעבודה; שגה בית הדין עת למרות שציין כי הוא ער לכך שהעובדת ידעה שללא מיסמך בכתב על ידי מנהל החברה לא ניתן לפטרה, הסיק משאר הנסיבות כי היא פוטרה; שגה בית הדין בכך שלא זקף לחובת המאשימה את אי הזמנתם של עדים הנוגעים לסיבות הפסקת עובדה של העובדת ולתמיכה בגירסתה; מנהלת החשבונות בחברה הסבירה בעדותה שלא נסתרה, כיצד שולמה לעובדת החופשה במסגרת גמר חשבון; העובדת גם אישרה בעדותה כי חתמה על אישור לפיו בשנים 2010-2012 היא קיבלה את כל החופשה שהגיעה לה; שגה בית הדין עת הרשיע את המבקש ללא כל נימוק ממשי למעט העובדה שהוא היה מנהל בחברה; ככל שהיה בית הדין בוחן את הנסיבות והמסמכים והעדויות שהוצגו בפניו, היה נוכח כי המבקש עשה כל שניתן על מנת למנוע מצב של פיטורים או אי תשלום פדיון חופשה ועשה הכל כדי לדאוג לעובד ולעדכן אותו בדבר זכויותיו; המאשימה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח מעל כל ספק סביר כי הנאשמים עברו ולו אחת מהעברות שיוחסו להם.

עוד צוין כי טענת המבקשים כי ביצוע גזר הדין יגרום להיתמוטטות החברה נטענה ללא ראשית ראיה לכך, למעט אישור רואה חשבון המעיד על מצבה הכלכלי של החברה, אשר הוגש במסגרת ההליכים בבית הדין קמא.

...

לגופם של דברים טוענת המשיבה, כי בהיבט של סיכויי הערעור אין מקום להיעתר לבקשת המבקשים.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכלל החומר המצוי בפניי, לא מצאתי טעם המצדיק את עיכוב תשלום הקנסות שהושתו על המבקשים ונחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

שוכנעתי, לפיכך, כי אין הצדקה מספקת להורות על עיכוב ביצוע.

סוף דבר - הבקשה נדחית.