פיטורי עובדת בהריון ללא אישור משרד העבודה

ביום 11.2.2018 יצרה התובעת קשר טלפוני עם ניר והודיעה לו על דבר הריונה (אישור הריון מיום 13.2.2018 צורף כנספח ת/י"א) וכי ללא אישור הממונה על חוק עבודת נשים במשרד העבודה הרווחה והשירותים החברתיים (להלן- הממונה) לא ניתן לסיים את העסקתה.

שכן, "עצם היותה של התובעת בהיריון לא שלל ולא ביטל צורך זה של צימצום והתייעלות, ולכן החברה פנתה לממונה על חוק עבודת נשים. מובן הוא כי ככל שהממונה לא היתה מאשרת את פיטורי התובעת, החברה היתה משיבה אותה לעבודה ובלית ברירה נוקטת בפיטורים של עובדת אחרת במחלקה" (סע' 34 לתצהיר ניר).

...

במסגרת ההחלטה נקבע, בין היתר לאמור: "25...מצאתי, כי יש טעם לפגם בכך שהתובעת לא ציינה בכתב התביעה, שהנתבעת פנתה לממונה ונוהל הליך לקבלת היתר לפיטורים בדיעבד בו נשמעו טענות הצדדים לעניין הפיטורים בעת ההיריון. יחד עם זאת שוכנעתי שטענת התובעת כרוכה בטענה לשימוע שלא כדין ולפעולות שהיו צריכות להינקט לדעת התובעת טרם פיטוריה ולא ננקטו, זאת ללא קשר להיותה בהריון ואין בהם משום כפל דיון על קביעות או עניינים שנדונו בפני הממונה.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ובחנו את המסכת הראייתית, אנו סבורים כי דין התביעה ברכיב זה להידחות.

מכל מקום, ובשים לב לכלל האמור לעיל, לא זו בלבד שלא מצאנו כי לתובעת נגרמה עוגמת נפש, הרי שמדובר בסעד חריג שמקרה זה אינו נכנס בגדרו.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה, כך שעל הנתבעת לשלם לתובעת, תוך 30 יום מהיום, כדלקמן: א. פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 30,000 ₪.

כמו כן סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים אוסר על פיטורי עובדת בהיריון אשר עבדה אצל המעסיק לפחות 6 חודשים, בטרם צאתה לחופשת לידה, ללא היתר ממשרד העבודה.

...

בשל כך, לא מצאנו כל בסיס לחיוב הנתבעת שכנגד בתשלום כלשהו בגין פגיעת פרטיות התובעת שכנגד או עבירת לשון הרע.

לאור כל האמור לעיל, דין התביעה שכנגד להידחות במלואה.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין את הסכומים הבאים: בגין פיטורים שלא כדין סך של 6,000 ₪.

"השתלשלות העניינים מדברת בעד עצמה ומעידה על הקשר ההדוק בין הפיטורים ובין ההיריון ועל הניסיון של החברה להקשות על מרשתי ולהתעמר בה בתקופה רגישה ממילא". בהמשך הדברים ציינה התובעת: "כי במדינת ישראל לא ניתן לפטר עובדת בהיריון ללא קבלת היתר ממשרד הכלכלה – משכך הודעת הפיטורים מיום 30.10.18 אינה חוקית ובטלה מעיקרא". לצד האמור הציבה התובעת בפני הנתבעת בררת מחדל – או שהנתבעת תסכים לאחת משתי הצעות פשרה או שהיא תמצה מולה את זכויותיה בערכאות המשפטיות.

לנתבעת היו טענות רבות שהיו עשויות להקנות לה היתר פיטורים רטרואקטיבי – העובדה שהתובעת הודיעה על ההיריון חודשיים לאחר הפיטורים ולא במעמד הפיטורים או בסמוך אליהם; העובדה שהתובעת פנתה במכתב פורמאלי ערוך ע"י עורך דין, רווי האשמות, במקום לפנות באופן אישי; העובדה שהתובעת הציבה בתוך המכתב תנאים – להשיבה לעבודה תוך פיצוי רטרואקטיבי או לא להשיבה ולשלם פיצוי בסך 75,000 ₪, במקום לבקש לחזור לעבודה ללא הצבת תנאים; העובדה שהיא שאלה את התובעת אם היא בהיריון, אך התובעת הכחישה זאת, הסתירה באופן אקטיבי את ההיריון ולא אמרה דבר על ההיריון גם במעמד ההודעה על הפיטורים; העובדה שהפיטורים נעשו על רקע שיקולים עניניים; והטענה שבמהלך החודשיים שעברו כבר נקלטה עובדת חדשה.

...

אלא שלטענת התובעת השותפה ביקשה ממנה לא להודיע למר בבילה וגב' כהן על האיחור עד חזרתם לישראל כדי "לא להציק להם".[footnoteRef:35] ממכלול הדברים והתרשמותנו מעדויות הצדדים אנו מקבלים את עיקרי הגרסה שהציג מר בבילה, על אף הקשיים הכרוכים בה והיותה גרסה כבושה, שכן היא מתיישבת עם עדותה הכבושה של התובעת בעניין.

] לאור כל האמור, התביעה לפיצוי עקב אי עריכת שימוע כדין נדחית.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין את הסכומים הבאים: הפסדי השתכרות בסך 32,715 ₪.

לטענת התובעת שבינה לבין הנתבעת היתקיימו יחסי עבודה וכי פיטוריה נעשו בנגוד לחוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 (להלן- חוק עבודת נשים) האוסר על פיטורי עובדת בהיריון ללא אישור מראש מהממונה.

] התובעת העידה שהקריירה המקצועית שלה ביחצנות היא "ארוכת שנים, אני למעלה מ-20 שנה בתחום. הייתי דוברת שדולת הנשים, עברתי לעבוד בכנסת, הייתי דוברת של 2 חברי כנסת ובמקביל דוברת של 2 ועדות בכנסת שהם היו יו"ר של הועדות הללו. לאחר מכן המשכתי אחרי 3.5 שנים בכנסת, עברתי לעבוד במשרד יחסי ציבור. עבדתי בשני משרדי יחסי ציבור, ואח"כ פתחתי עוסק מורשה ועבדתי על פרויקטים נקודתיים כפרי-לנסרית";[footnoteRef:18] [18: עמ' 8, ש' 9-14 לפרוטוקול.

...

] אם כן, גרסת העמותה שהתובעת ידעה על הכוונה למצוא לה מחליפה כבר מחודש אפריל 2018 מקובלת עלינו.

כן אנו מקבלים את טענת העמותה שמודעות הדרושים החלו להתפרסם כבר באוגוסט 2018.

סוף דבר התביעה נדחית.

פיצוי לא ממוני מכוח חוק עבודת נשים המסגרת הנורמאטיבית סעיף 9 לחוק עבודת נשים שכותרתו "הגבלת פיטורים" מורה כדלקמן: "(א) לא יפטר מעסיק עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לתקופת לידה והורות אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון; הוראות סעיף קטן זה יחולו הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית ובילבד שהעובדת עבדה אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה ששה חדשים לפחות." סעיף 9א שכותרתו "איסור פגיעה בהקף משרה או בהכנסה" מורה כך: (א) לא יפגע מעסיק בהקף המשרה או בהכנסה של עובדת או עובד שחלה הגבלה על פיטוריהם לפי סעיף 9, בתקופה שבה חלה ההגבלה כאמור, אלא בהיתר מאת שר התעשיה המסחר והתעסוקה, ולא יתיר השר פגיעה כאמור אם היא לדעתו בקשר לעילה שבשלה חלה אותה הגבלה.

עוד טענה התובעת כי הנתבע קיפח את זכויותיה לאורך כל תקופת העסקתה, ניכה סכומי כסף משכרה ולא העבירם לקופת הגמל, הלין את שכרה, הוציא את התובעת לחל"ת באופן חד צדדי בהיותה בהריון מבלי לקבל היתר ממשרד העבודה, כשהוא מותיר את התובעת מול שוקת שבורה.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין את הסכומים הבאים: שכר עבודה בתקופה המוגנת בסך של 20,328 ₪.

הנתבעים ישלמו לתובעת ביחד ולחוד תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין את הסכום הבא: הפרשות פנסיוניות (חלק המעסיק), בסך של 8,458.51 ₪.