זאת ועוד, גם אם הייתי קובעת כי התובעת סבלה מקשיי נשימה בעת עטיית מסכה, וכאמור, אינני מאמינה לתובעת שכך הדבר, לא היה בכך כדי להועיל לתובעת, שכן סעיף הפטור בצו בריאות העם, סעיף 3ה(ב)(2), קובע כי חובת עטיית המסכה לא חלה על "אדם שמחמת מוגבלות נפשית, שכלית או רפואית מתקשה באופן משמעותי ... לכסות את הפה ואת האף כאמור בסעיף קטן (א)". התובעת לא טענה ובודאי שלא הוכיחה כי קושי הנשימה הנטען הקשה עליה "באופן משמעותי" לעטות מסכה, וזאת במהלך השעה האחת בה היא התנסתה בעטיית מסכה.
...
לאור כל האמור לעיל עתרה לפסיקת פיצוי כספי הולם, כולל פיצוי עונשי, וזאת בשים לב לריבוי האירועים ועוגמת הנפש שנגרמה לה.
טענות הנתבעת
מנגד טענה הנתבעת בכתב הגנתה כי כתב התביעה אינו כולל, כמתחייב בדין, פירוט של העובדות המבססות את עילת התביעה ואת הבסיס המשפטי של הסעד המבוקש, ובין היתר לא פרטה את המוגבלות ממנה היא סובלת לטענתה, ואשר בעקבותיה, לטענתה, היא התקשה באופן משמעותי או נמנע ממנה יכולת לעטות מסיכה, ואף לא הציגה כל אישור רפואי שיש בו כדי להצדיק מתן פטור מעטיית מסיכה.
משכך, ונוכח קביעותי בהקשר לנזק, הרי שגם אם הייתי קובעת כי הנתבעת התרשלה בהתנהלותה כלפי התובעת או הפרה חובה החלה עליה בדין, הרי משהתובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק ולחלופין משקבעתי שכל נזק שנגרם לה, ככל שנגרם, היה באשמהּ, הרי שדין תביעתה להידחות.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה.
אשר לסוגיית ההוצאות – בנסיבות העניין ואף בהתחשב בעובדה כי הוצאות הנתבעת בניהול ההליך לא הוכחו, החלטתי להטיל על התובעת הוצאות בשיעור מתון, ובסך שיעמוד על כמחצית הסכום הנקוב בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), קרי 9,250 ₪ (כולל מע"מ), אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד יום תשלומם המלא בפועל.
