פטור ממס על ריבית פיקדון "בר-מצווה

צוין כי תוצאה זו מבוססת על ההקבלה בין הפטור ממס על ריווחי הון שמקורם בהפרשי מט"ח לבין אי מתן זכות קזוז להפסדי הון הנובעים מאותו מקור, ובכך מתקיימים סימטריה ואיזון.

באשר להלכה שיצאה מבית משפט זה בעע"ם 7486/14 בראל נ' מדינת ישראל - רשות המיסים‏ (27.7.2016) (להלן: עניין בראל) – ולפיה יש למסות את רכיב הריבית בפיקדון צמוד מט"ח הגם שעקב ירידת שער המט"ח סכום הפיקדון קטן מסכום הקרן שהופקדה – נטען כי בשונה מעניין בראל, בעניינינו הפיצול בין שני נכסים מלאכותי ומשולל היגיון, שכן לא מדובר בשני תזרימי הכנסה נפרדים המזוהים ספציפית עם סעיפי מקור בפקודה.

מסוי ניירות ערך בישראל הוא שקלי, וכללי ההמרה לשקלים הם טכניים, ובבואנו לחשב את הרווח הריאלי, מצוות המחוקק היא להיתעלם מרכיב הפרישי השער.

...

אשר על כן, דין הערעורים להידחות, והשומות שהוציא המשיב בצו לכל אחד מהמערערים עומדות בעינן.

משכך, לא נדרשתי לטענות הצדדים באשר לקשיים שונים ביישומה של גישת שני הנכסים, כגון תחולתה על נכסי מקרקעין הנמכר בחו"ל שמחירו נקוב במטבע חוץ וכיו"ב. אשר על כן הערעורים נדחים.

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: לאחר העיון החלטתי להצטרף לחוות דעתו של חברי השופט עמית.

לדבריו, על מנת לא לשלם מס על אותם 300,000 ₪ שבגינם אמר הנתבע לתובע שידרוש חשבונית, הציע התובע כי בהסכם מכירת הדירה ביניהם יכתבו סכום של 700,000 ₪, סכום השווה לקרן ההלוואה, ושלא יהיו שם 300,000 ₪ נוספים.

כך היה התובע פטור מתשלום מס הכנסה על ה- 300,000 ₪ וגם ממס שבח, שכן לאחר קבלת טופס 4 היה מקבל פטור ממס שבח (עמ' 73 ש' 21 ואילך).

סעיף 31 לטבלה – 25,000 ₪ פיקדון אין חולק כי התובעים העבירו סך של 25,000 ₪ לחשבון נאמנות של ב"כ הנתבעים, על מנת שישמש פיקדון לצורך תשלום מס שבח עבור אחד מבעלי הדירות בבניין, במקרה הצורך.

פרט למסמך המחאת הזכות לא נערך בין התובע לנתבעים כל מיסמך אחר המגדיר את שיעור הריבית על קרן ההלוואה בגין הערבויות, ואת מועד התשלום.

...

כמו כן, ישלמו התובעים, ביחד ולחוד, לנתבעת 1, באמצעות בא כוחה, את הסכום ששולם למפקח מר כהן, הן על ידי הנתבעת 1 עצמה והן מחשבון הנאמנות המשותף.

הנתבעים ישלמו אותו עם הגיע מועד פרעונו, כמפורט בפסק הדין.

בית המשפט אינו יכול להתעלם מהראיות המעידות על כך שהסכם המכר נשוא התביעה הוסווה בעסקת הלוואה, על מנת להימנע מתשלום מס. על כן, אני מורה למזכירות להעביר עותק מפסק הדין להנהלת בתי המשפט, על מנת שיועבר אל רשות המסים, מחלקת מיסוי מקרקעין, לצורך בחינת מיסוי העסקה.

בצו נקבע כי הריבית המשתלמת על הפיקדון תהיה פטורה ממס.

לשם הבנת בעיית הריבית, מן הראוי לפרט תחילה את התנאים הכלליים של תכנית החיסכון "בר-מצווה", אשר הופיעו בטפסי ה"בקשה להצטרף לתוכנית 'חיסכון-בר-מצווה'". מצטרף לתכנית הגר באזור פיתוח נידרש להפקיד הפקדה ראשונה של 250 ל"י לפחות והפקדה חודשית נוספת, בלתי צמודה, של 25 ל"י לפחות, אך לא יותר מ150- ל"י. לגבי מצטרף לתכנית הגר באזור המרכז, ההפקדה הראשונית המינימאלית הייתה 300 ל"י וההפקדה החודשית בין 30 ל"י ל150- ל"י. הפקדה ראשונה בסך 5,000 ל"י פטרה את המצטרף מן ההפקדות החודשיות והוא נחשב כמי שמילא את כל התחייבויותיו. חריגה מן הסכומים המפורטים הותנתה באישור מראש ממשרד השיכון. עוד נקבע, כי סכום החיסכון המרבי לצורך פטור ממס הכנסה של ההטבות שהוענקו במסגרת תכנית החיסכון, סכום זה הוא 20,000 ל"י.

וכך הוא כותב בדו"ח השנתי לשנת 1974: היתרונות המובטחים לחוסך על ידי האוצר הם בעיקר האפשרות להשקיע את הכסף בביטחון ובתנאי הצמדה, פטור ממס על ההכנסה מריבית לאחר תקופה מסוימת, והטבות ספציפיות במסגרת התוכניות השונות, כמו הלוואות נוחות לרכישת דירה בתוכניות החיסכון לדיור .

המסקנה היא כי על פי הוראות תכנית "בר מצווה", הריבית על כספי החיסכון היא בלתי צמודה.

...

אין בידי להסכים למסקנה זו. בחינת התכנית ותנאיה צריכה להיעשות תוך התייחסות אל התכנית כולה כמקשה אחת.

על רקע כל האמור לעיל, אני סבור כי הפרשנות הנגזרת מלשון ההסכם בנושא הריבית, עליה הצביע גם חברי השופט אנגלרד, הנה סבירה ומאוזנת וכי לא ניתן לומר שאין בה היגיון כלכלי, או שמי שמסתמך עליה כלשונה נגוע בחוסר תום לב. טוענים המשיבים, כי אין זה סביר שהמדינה אשר שיווקה את התכנית בנסיבות שהיו ידועות בשנת 1974, התכוונה להציע למצטרפים ריבית על הקרן כשאינה משוערכת, משום שהיה ברור אז שריבית כזו הנה חסרת ערך כלכלי.

כחברי, אף אני סבור כי פירוש החוזה כמכלול - תוך התחשבות במערכת האיזונים הפנימית שלו - מוביל למסקנה כי הריבית הינה נומינלית.

השופטת ד' דורנר]:[][ העובדות, ההליכים והטענות בצו לעידוד החיסכון (פטור ממס הכנסה) (מס' 28), תשכ"ג1963- (להלן: הצוו לעידוד חסכון), שפורסם בתאריך 4.8.63, ניתן פטור ממס-הכנסה[] לריבית המשתלמת על פקדון "בתוכנית החיסכון לדירה הידועה בשם 'בר-מצוה' והמבוצעת על ידי משרד השיכון, שאושרה על ידי שר האוצר" (סעיף 1 לצוו לעידוד חסכון).

כאשר הצטרפו המבקשים בתאריך 15.12.74 לתוכנית היה ברור לכול, כי ההטבה הגלומה בתשלום ריבית על הקרן הנומינלית, לרבות על הפרמיה, היא חסרת ערך כלכלי כלשהוא, וכי גם אם יגדילו החוסכים את סכום החסכון החודשי, לא יהיה בכוחם ליצבור את הסכום הדרוש לרכישת דירה אם לא ישולמו להם ריבית ופרמיה ריאליות.

...

בית-משפט השלום (השופטת יהודית צור) קיבל את התביעה, בקובעו כי ההתחקות אחר אומד-דעת הצדדים מובילה למסקנה, כי יש לתת לתוכנית פירוש המעניק ערך כלכלי לריבית שלה זכאים החוסכים.

החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

לעומת זאת, פירוש אותה תוכנית בשנת 1974, לאור ההנחה כי הריבית והפרמיה יחושבו על-בסיס הקרן הנומינלית, מוביל למסקנה, כי לא ניתן לצבור בתקופת החיסכון סכום בסיסי אשר נדרש לרכישת דירה.

בדרכו למסקנה פרשנית זו מוטל על בית המשפט לבחון, בין היתר, את מהות עיסקתם של הצדדים ואת מידת הצפיות, בעת כריתת החוזה, של ההתפתחות האינפלציונית העתידה.

על כן, שיעור פיצוי ההלנה המוצע על ידי חברתי הוא סביר למקרה זה וזאת בהיתחשב בכך, כי פיצוי ההלנה יוטל רק על סכומים עד לשכר הממוצע במשק ולא ייחשב כריבית על ריבית אלא רבית שנתית בשיעור של 25%.

אבל אפילו תלמידו ר' יצחק בר משה בעל "אור זרוע" – חלק עליו וטען שהמעביד פטור מפיצוי זה כדין ריבית האסורה (ראה ש' ורהפטיג דיני עבודה במשפט העברי (תשכ"ט, כרך א) 345 –369, להלן- ורהפטיג).

נראה לי, כי פסיקתה של חברתי השופטת נילי ארד הולכת בדרך זו. למותר להזכיר לקראת נעילת דברים את דברי ספר החינוך המביא בספרו את המצוות וטעמיהן לפיהם: "ראוי לכל בן דעת להיות הכסף בידו טרם ישכור הפועלים" (ספר החינוך מהדורת מוסד הרב קוק מצוה תקנא עמ' תרעט , תרפ).

עוד מובא באותו פסק דין רבני כי על פי הספר "ברית יהודה" הילכות ריבית ועסקא מאת הרב יעקב ישעיהו בלוי, על פי הסכמת רוב הפוסקים מעות שבאו לידו שלא בתורת הלוואה ושלא בתורת פיקדון כגון שכירות או שכר עבודה או כיוצ"ב אף על פי שאי אפשר לחייבו בדיני ממונות, אם רוצה ליתן לו רווח אין בו משום ריבית.

...

#_ftn1 המדינה, שלא נמנתה על הצדדים בתובענה בבית-הדין האזורי ובערעור לפנינו, הצטרפה לדיון שנועד בבג"ץ, אשר פסק ביום 28.9.2004 כך: "לאחר ששמענו את טענות בעלי הדין, ובהסכמתם, אנו מחליטים על החזרת העניין לבית-הדין הארצי לעבודה. מטרת ההחזרה הינה לאפשר לבית-הדין, על רקע פסק-הדין שניתן על ידו ביום 9.9.04, להתייחס לטיעוני המדינה אשר עניינה ועמדתה לא היו בפניו בעת הדיון בסוגיית הלנת שכרם של העובדים בעיריית לוד. התייחסות לעמדת המדינה כאמור תאפשר בחינה כוללת של העניין והשלכותיו על כלל הרשויות המקומיות, ועל המגעים המתנהלים עתה במישור הציבורי בין הגורמים בכל הנוגע לתשלום שכר העובדים ברשויות המקומיות. כן ניתן יהיה להתייחס לטענות בעלי הדין האחרים בהקשר לעמדת המדינה כאמור, ולהעריך פעם נוספת את היבטיה השונים של הסוגיה על רקע טיעונים כאמור". בהתאם, נועד לפנינו דיון חוזר בערעור, הוא מושא דיוננו כיום, לאחר שהמדינה הגישה עמדתה לפנינו במסגרת התייצבות היועץ המשפטי לממשלה, על פי סעיף 30(א) לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969.

בנסיבות אלה, המסקנה המתבקשת היא שגרעון העירייה אינה גזירה משמים, וכי ניתן היה למנוע את ההידרדרות אליה הגיעה העירייה, או לפחות לצמצמה בצורה ממשית, על ידי התנהלות אחרת.

היא משמשת מורה דרך למעסיקים אחרים, לבל ינהלו את עסקיהם בצורה רשלנית, שתפגע בסופו של דבר בעובדיהם, שנתנו את חלקם, מלאו את חובתם ולא קבלו את התמורה לה הם זכאים.

סוף דבר עמדת המדינה נדחית.