פטור מחוות דעת מומחה בנזק נפשי מטיפול שיניים

בסעיפים 480-535 מתארת המבקשת את הנזק הגופני והנפשי שניגרם לה, כדלקמן: פגיעה באיכות החיים – 432,000 ₪ (סעיף 517); נזק במניעת שימוש לצריכת תרבות – 172,000 ₪ (סעיף 518); נזק במניעת דיור ברמה סבירה – 1,080,000 ₪ (סעיף 519); מניעת ריפוי – נזק במניעת ריפוי וצמצום הסימפטומים של הקרינה – 864,000 ₪ (סעיף 521); שהייה במכון בחו"ל לטפול מניעתי לחולי סרטן – 180,000 ₪ (סעיף 522); מניעת חיים נוחים עם רכב – 324,000 ₪ (סעיף 524-525); מניעת חיים נוחים עם מזגן לקרור בבית – 172,000 ₪ (סעיף 526); שווי החרות לצאת מהבית לספורט של בוקר ורכיבה על אופניים בשדות – 1,296,000 ₪ (סעיף 527-528); אובדן החיים ואובדן היכולת לעשות ברציפות כל דבר, אפילו לבשל במטבח או בניקיון – 960,000 ₪ (סעיף 529-530); כאב וסבל נפשי, איבוד כבוד האדם – 150,000 ₪ (סעיף 531); דיכאון – 150,000 ₪ (סעיף 532); היתעללות ישירה והעלבה במכתבו של עו"ד פירט – 100,000 ₪ (סעיף 533); רפואת שיניים, פה ולסת – 30,000 ₪ (סעיף 534) ; כאב וסבל רפואי (נידרש עבור 100% נכות תפקודית ו-60% נכות כללית) – 250,000 ₪ (סעיף 535); פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה – 100,000 ₪ - סעיף 536-538); פיצויים עונשיים מוגברים – 500,000 ₪ (סעיף 539-544); נזקים כלליים: אובדן תנאים סוצאליים, הפסד פנסיה, הפסד הישתכרות לאחר גיל פרישה – 75,000 ₪ (סעיף 545); הוצאות רפואיות מיוחדות – 80,000 ₪ (סעיף 546); הוצאות עבור עזרת הזולת בעתיד – 50,000 ₪ (סעיף 547); נזק כלכלי בגין אי-יכולת לעבוד – 2,040,000 ₪ (סעיף 548-549); סך הכל מכומת הנזק גופני ונפשי, כמפורט לעיל, בסך של 9,005,000 ₪.

בסיפת הבקשה עתרה המבקשת כי בית המשפט יפטור אותה מהצגת חוות דעת מומחה בהיעדר יכולת לממנה, ובית המשפט נתבקש למנות "גורם מקצועי הבקיא בו-זמנית בחזית המדע הרפואי כנותן חוות דעת מקצועית רפואית וכן בקיא בהבנת האונקולוגיה והתזמון של התחלת התפתחות גידול סרטן ברירית הרחם". החלטה בבקשה זו (מס' 2) לא ניתנה עד עצם היום הזה.

לעניין הנזק הנפשי והגופני שניגרם לה, צרפה המבקשת מיסמך אשר הופנה לסיוע המשפטי מיום 24.7.13, של מרכז רפואי ש.ע.ז.ר, חתום על ידי ד"ר בלן סילביו (מומחה בפסיכיאטריה) (נספח 6), בו נאמר כי הנ"ל נבדקה על ידו בשני מפגשים וממצאיו "עקב גורמי דחק מאוד ספציפיים (הרגשה שנבגדה על ידי כל אלה שנתנה בהם אמון) סידי נפגעה נזק נפשי, גופני וכלכלי. אני אכתוב את חוות דעתי בהמשך". כמו כן צורף מייל מד"ר פבריקנט משה מיום 9.7.13 המופנה אל המבקשת (נספח 7), ובו נאמר בין היתר, "תיארת בפני מצב שניתן להגדירו כמצב של סטרס נפשי ממושך בו היית נתונה תקופה ממושכת... כיום מקובל להניח כי סטרס נפשי מכל סוג שהוא פוגע בתיפקוד המערכת החיסונית של הגוף וכאשר מערכת זו פגועה הגוף חשוף לכל מחלה יותר בקלות כולל גם לסרטן". סעיף 20 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 קובע, כי בית משפט רשאי לקבל כראיה חוות דעת של מומחה בשאלה שבמדע, שבאמנות או שבידיעה מקצועית.

...

סוף דבר נחה דעתי בנסיבות העניין כי המבקשות לא עמדו בתנאי המצרפי השני הנדרש בהתאם לתקנה 14(ג) לתקנות האגרות, והוא כי נראה לבית המשפט "שההליך מגלה עילה". גם עת המדובר בעמידה ברף נמוך יחסית של "סיכוי כלשהו להצליח בהליך כדי להצדיק הפטור", עדיין נראה כי עילת התביעה של המבקשות כלפי המשיבים הינה עילה קלושה ונטולת סיכוי.

בענייננו אנו, בהינתן כל האמור לעיל ובנסיבות התובענה דנן, וככל שהייתי נדרש להפעיל את שיקול הדעת, ספק בעיני אם היה מקום לפסוק לטובת המבקשות ולפטור אותן מתשלום האגרה.

המבקשות ישלמו את אגרת המשפט המתחייבת עד ליום 1.12.16, שאם לא כן תימחק התובענה.

לפניי בקשה מטעם התובע (להלן גם: "המבקש") לפטור אותו מהגשת חוות דעת רפואית כמצוות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") בתחום הנפשי והנוירולוגי ולהורות על מינוי מומחים רפואיים מטעם בית המשפט לבדיקתו ולקביעת נכותו בגין הארוע נשוא התביעה.

כתוצאה מהתקיפה טוען המבקש, כי נגרמו לו נזקים בפיו וכן נגרם לו נזק נפשי ונוירולוגי (להלן: "הארוע").

הארוע הוכר כ"תאונת עבודה" במוסד לביטוח לאומי ובהתאם נקבעה לו נכות בשיעור של 2.5% בתחום הפה והלסת, בגין אובדן שיניים, לפי ס' 74(1)(3)(ח) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגות נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז–1956, (להלן :"התקנות") ובנוסף נקבעו לו 10% נכות נפשית בגין הפרעה פוסט טראומטית, לפי ס' 34(ב)(2) וכן 5% נכות נוירולוגית, עקב כאב בפה לאחר שבר בלסת, לפי ס' 29(5)(א)(1) דומה.

טענות אלה אינן נתמכות בתעוד רפואי מספק וניכר כי תלונותיו בנוגע לסחרחורות טופלו דוקא על ידי רופאים בתחום הפסיכיאטרי ואובחנו כחלק מתסמונת בתר-חבלתית.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את הנתונים והמסמכים שהוצגו החלטתי להיעתר לבקשה בחלקה – שוכנעתי, כי הנסיבות מצדיקות לפטור את המבקש מהגשת חוות דעת רפואית מטעמו בתחום הפסיכיאטריה בלבד ואולם לא שוכנעתי שיש להטיל על המשיב את מלוא התשלום בגין המומחה שימונה.

בהקשר זה, מתן הדעת למצב הכלכלי ולראשית ראיה לקיומה של נכות מביא לידי מסקנה, כי האיזון נוטה שלא לקבל את הבקשה.

אחר כל האמור לעיל, אני קובעת, כי המקרה שלפניי נופל לגדר אותם מקרים בהם אין להשית על המבקש בשלב זה עלות שכר המומחה לשם הגשת חוות דעת מטעמו בתחום הפסיכיאטריה, שכן "חסימת דרכו של בעל דין מלהוכיח את תביעתו אך בשל חסרון כיס, משמעה פגיעה בזכות הגישה לערכאות" (עניין ענבל דאנס לעיל), כמו גם פגיעה בזכות יסוד, ובצד זאת באפשרות לבית המשפט להכריע במחלוקת, באופן יעיל וענייני.

לפני בקשה למתן פטור מהגשת חוות דעת רפואית, וכן בקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט תוך השתת הוצאות המומחה על הנתבעת, בהתאם לתקנה 127 ו-130(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי").

התובע טען, כי פנה למספר מומחים על מנת יערכו עבורו חוו"ד רפואית, אולם סורב ע"י כולם, מלבד ד"ר רויזנטול שבקש שכ"ט בסך 20 אלף ש"ח. התובע צירף הצעת מחיר לתוכנית טפול בסך של 48,260 ש"ח. לטענת התובע, מאחר ובתביעה דנן יש צורך בחוו"ד רפואית כדי להוכיח את הנזקים הנטענים, הרי מטעמים של יעילות וחסכון, על מנת שלא ימונו 3 מומחים שיבדקו את התובע ויגרמו לו סבל נפשי או גופני, ועל מנת שלא לחסום את דרכו של התובע מלהוכיח את תביעתו רק בשל חיסרון כיס, במיוחד בנסיבות, בהן ישנה טענה לרשלנות רפואית וקיים מלכתחילה קושי בקבלת חוו"ד מומחה מטעם התובע, מן הדין ומן הצדק להיעתר לבקשה.

ואילו ביחס לאופן הטיפול בכלל ועוולת התקיפה בפרט, מעיון בכתב התביעה מתקבל רושם כי הוא מכיל טענות סתמיות, שאינן מבוססות, לפיהן הנתבע 2 החדיר מחט לחניכיו של התובע מבלי להסביר את תכלית החדרת המחט ועקר 2 משיניו (ס' 10 לכתב התביעה), וכי בהמשך אותו חודש עקר הנתבע 2 לתובע 4 שיניים נוספות, מבלי להסביר את פעולותיו לתובע, פעולות שהסבו לתובע נזק בלתי הפיך בפיו (ס' 13-14 לכתב התביעה).

...

התובע טען, כי פנה למספר מומחים על מנת יערכו עבורו חוו"ד רפואית, אולם סורב ע"י כולם, מלבד ד"ר רויזנטול שביקש שכ"ט בסך 20 אלף ש"ח. התובע צירף הצעת מחיר לתוכנית טיפול בסך של 48,260 ש"ח. לטענת התובע, מאחר ובתביעה דנן יש צורך בחוו"ד רפואית כדי להוכיח את הנזקים הנטענים, הרי מטעמים של יעילות וחיסכון, על מנת שלא ימונו 3 מומחים שיבדקו את התובע ויגרמו לו סבל נפשי או גופני, ועל מנת שלא לחסום את דרכו של התובע מלהוכיח את תביעתו רק בשל חסרון כיס, במיוחד בנסיבות, בהן ישנה טענה לרשלנות רפואית וקיים מלכתחילה קושי בקבלת חוו"ד מומחה מטעם התובע, מן הדין ומן הצדק להעתר לבקשה.

יתרה מכך, עניינו של התובע נבחן על ידי משרד הבריאות שדן בתלונה שהגיש באשר לטיפול נשוא התביעה ומצא שדין התלונה להידחות שכן "אין חשד לביצוע טיפול בלתי סביר בפיך" (מכתב מיום 1.8.12, צורף לתגובת הנתבעות).

בנסיבות העניין אני סבור כי התובע לא הניח תשתית לכאורה מספקת לשלב זה. למעלה מן הצורך אציין, כי הפסיקה הכירה בקיומו של "קשר שתיקה" בין רופאים בתחום מסוים כטעם מיוחד המצדיק חריגה מהכלל (רע"א 1358/12 מרכז רפואי רבין בית החולים בילינסון נ' עזבון המנוח שלמה אייזנבך ז"ל [פורסם בנבו] (8/5/2012)).

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

נטען, כי עקב הפגיעה האמורה, עברה התובעת טפול אורתודנטי לתיקון ויישור השיניים הפגועות, וכי על אף שבטיפול רגיל שיניים אלה לא נעקרות, בשל מצבן כתוצאה מהתאונה, הן נעקרו.

ואולם, עקב התאונות חלה היתדרדרות במצבה הנפשי, היא סובלת מתופעות של חרדה ודכאון בשל הקושי והתסכול בהעדר היכולת לבצע פעולות יומיומיות פשוטות, אשר עובר לתאונה היא ביצעה ללא קושי.

בקשת התובעת למתן פטור מהגשת חוות דעת מטעמה בתחום השיניים ולמינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום זה נדחתה אף היא, באשר לא הוכח חיסרון כיס, ותוך שהוענקו לתובעת ארכות שונות להגשת חוות דעת בתחום השיניים מטעמה.

" ראו עוד: רע"א 1358/12 מרכז רפואי רבין בית החולים בילינסון נ' עיזבון המנוח שלמה אייזנבך ז"ל (פורסם בנבו, 8.5.12), עמ' 8: "בנוסף, נוכח הוראת התקנה הנ"ל, המחייבת צירוף חוות דעת רפואית לכתב התביעה (בנגוד לחוות דעת מומחה בתחום שאינו רפואי), נחשבת חוות הדעת האמורה למרכיב הכרחי לצורך העמדת עילת תביעה טובה ושלמה. חוות הדעת היא חלק מכתב הטענות, ולפיכך אף נקבע שהגשת חוות דעת נוספת או משלימה מחייבת בקשה לתיקון כתב הטענות. ..." לנוכח האמור לעיל, אני קובעת כי אף נזקיה הנטענים של התובעת מהתאונה הראשונה- לא הוכחו.

...

בקליפת אגוז, הנתבעת כופרת בחבותה ובאחריותה הנטענת לתאונות ו/או לנזקי התובעת, ולטענתה דין התביעה להידחות על הסף.

סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי התובעת לא הרימה הנטל להוכיח את אחריותה או חבותה של הנתבעת לכל אחת מן התאונות, מושא התביעה.

אשר על כן – דין התביעה להידחות.

במצב דברים זה, דין ההודעות לצדדים שלישיים – להידחות.

בחוות הדעת שערך מיום 20.9.2018 (במ/1), פרט המומחה באריכות את תלונות התובע כפי שבאו לפניו, הכוללות תחושת אי נוחות והסתגרות בבית - "אינו מרגיש בנוח לצאת לרחוב ומעדיף להסתגר בביתו", צימצום הקשרים החברתיים -"מבחינת חברתית הוא ממעט להפגש עם חברים ומספר החברים הצטמצם", פגיעה בריכוז "המתבטא בקושי לקרוא ולהבין חומר עיוני, בקושי להבין סדרות טלויזיה", ירידה בתיפקוד המיני -"נמצא לדבריו במעקב של היועץ המיני פרופ' חרותי", וסף גירוי נמוך -"פתיל קצר". 9.1 לצד התלונות ציין המומחה את מימצאי בדיקתו- "התובע הגיע לבד ועם מקל הליכה...התובע היה מפוקס ענה לכל השאלות לענין. החשיבה הייתה מסודרת ללא הפרעות בקצב או הלך החשיבה. לא היו הפרעות בתפיסה. לא היו תסמינים פסיכוטיים. לא היו סימנים של עוררות או דריכות יתר. האפקט היה מתגוונן, טווח רחב. הולם. לא היו קשיים בריכוז או זכרון בזמן הבדיקה". 9.2 על יסוד אלה וכשנגד עיניו הרשומה הרפואית השיב המומחה על השאלות שהציב לפניו בית המשפט בכתב המינוי (ראו החלטה מיום 14.3.2018) וקבע כי - התובע היה באי כושר מלא במשך 6 חודשים; התובע סובל "מתסמינים חרדתיים ודכאוניים שהופיעו לאחר התאונה הנדונה", "מהסתגרות ובידוד חברתי, סף גירוי נמוך וירידה בערך העצמי" ובגינם העמיד את נכותו הנפשית על 10% לצמיתות, תוך שציין כי התובע היה ועודנו בטיפול נפשי ונוטל תכשיר נוגד דכאון; "יש לצפות לשפור מסוים, הדרגתי ואיטי על פני השנים הבאות" במצבו של התובע, אולם אין בשיפור הצפוי לשנות את שיעור הנכות שקבע.

בהנתן הקבלות שהוצגו כראיה בגין שימוש במוניות העולות כדי סך של 7,600 ₪ (עד לחודש יוני 2018) ומשהוכחה מיגבלה בניידות, בעטיה נידרש התובע מטבע הדברים ל'נסיעות מוגברות', אך מאידך לא הובאו ראיות לכימות ה'הוצאות העודפות' הנטענות, לרבות חוות דעת מומחה (ראו לענין הזכאות לפצוי בראש נזק זה: ע"א 9799/07 מימי פלאס נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (8.12.2009)), אין לי אלא לאמוד את הפצוי בסכום גלובאלי לעבר (שש שנים) ולעתיד ומוצאת אני להעמידו על סך כולל של 125,000 ₪ נכון למועד פסיקתי.

הוצאות רפואיות התובע בסיכומיו עתר לפצוי חודשי בסך של 2,500 ₪ לתקופה שמיום התאונה (ינואר 2017) ולמשך שנתיים ימים (ינואר 2019), זאת בהנתן המלצתו של ד"ר דרנל לטפול פסיכולוגי בתדירות של פעם בשבוע למשך שנתיים ימים (ממועד מתן חוות הדעת) בעלות של 350 ₪ בתוספת מע"מ לטפול ומעקב פסיכיאטרי אחת לשלושה חודשים בעלות של 800 ₪ בתוספת מע"מ לכל בדיקה (אף זאת למשך שנתיים ימים ממועד מתן חוות הדעת), וכן לפצוי חודשי בסך של 1,000 ₪ לחודש מחודש פברואר 2019 "ועד ימנו" ולעתיד לבוא "ע"ב שני טיפולים כל שבועיים והוצאות נילוות". לצד זאת פרט התובע בסיכומיו "הוצאות לא מבוטלות" שהוציא "על מנת להטיב את מצבו", ובכלל זה תשלום בעבור שחיה טיפולית, חדר כושר במרכז הרפואי 'רעות', טפולי פיזיותראפיה דרך המרכז הרפואי 'רעות', טפולי רפואה משלימה (במסגרת 'מכבי טבעי' ובאופן פרטי) הכוללים: טוינה, דיקור, יוגה, מעין אקטון, יוגה שיקומית, טפול אוסטאופת, שיאצו, יעוץ על ידי רופאים פרטיים, טפול ביחידה הנוירופסיכולוגית, שקום מיני, רכישת תרופות, עזרים, טפולי שיניים, טפול נוירופסיכולוגי במכון רקאנטי.

מנגד סבורים הנתבעים כי משעסקינן בתאונה שהוכרה כ'תאונת עבודה' זכאי התובע "לקבל מקופת החולים את כל הטיפולים הנדרשים וללא הגבלה – חינם אין כסף", תוך שהוא פטור מתשלום דמי הישתתפות עצמית עבור ביקורי רופא, כמו גם מתשלום בעבור תרופות, אותן נוטל בשל נכותו המוכרת, ואף זכאי להחזר בגין הוצאות נסיעה לטפול רפואי.

...

כשנגד עיני המארג הראייתי כולו, לרבות עדותם של העדים שבאו לפניי, אשר בעיקרן מהימנות עלי, כמו גם חוות דעתה של ד"ר אריאלי והרשומה ממכון רקנאטי, סבורני כי שילוב הנכויות שנקבעו בתחום הנפשי והנוירולוגי, אשר אין חולק כי להן ביטוי תפקודי (לא כך ביחס לנכות שנקבעה בתחום פה ולסת), מביא לידי פגיעה תפקודית בשיעור העולה על הנכות הרפואית המשוקללת (38.01% - 10% נפשי + 27.5% תמונת כאב עצבי + 5% כאבי ראש/ תמונה בתר חבלתית) ומוצאת אני להעמידה על 45%.

31.5 בהינתן נתוניו האישיים של התובע, כמו גם כברת הדרך המשמעותית שעבר בהכשרתו המקצועית, המבססים 'פוטנציאל' לכאורי להשתכרות העולה על השכר הממוצע במשק, כשמנגד חסר ראייתי מפושט העומד לתובע לרועץ, המותיר עמימות באשר לקורותיו בשוק העבודה אלמלא נפגע בתאונה, הכל כמבואר לעיל, סבורני כי איזון ראוי בין השניים בנסיבות מקרה זה יהא בקביעה לפיה הפסד השכר לעבר (מהמועד הצפוי לסיום לימודי התואר השני ועד עתה - תקופה של 6 שנים) יחושב על בסיס השכר הממוצע במשק (ראו: ע"א 3175/11 עוליאל דביר נ' שלמה ציון (1.12.2011)) ולעתיד (עד לגיל פרישה - 67) יחושב הפיצוי על בסיס 150% השכר הממוצע במשק.

בהתייחס לעתיד, הרי שלאור היבטיה התפקודיים של הנכות הרפואית שנקבעה לתובע, הבאים לידי ביטוי ב'פעילות קוגניטיבית', כמו גם פיזית (הליכה ועמידה ממושכת ומאמץ), הן בתפקוד המקצועי והן בתפקוד היומיומי, סבורני כי התובע זכאי לפיצוי אותו מוצאת אני לאמוד ולהעמיד על סך של 118,450 ₪ (400 ₪ לחודש).

בראי הפסיקה הנוהגת סבורני כי הטיפול המולטידיסציפלינרי שקיבל התובע ב'מרכז רפואי שיקומי רעות', המתועד בכרטיס הטיפולים שהוצג (במהלך 'יום אשפוז' טופל התובע ברצף על ידי מטפלים מתחומי ריפוי/שיקום שונים – מסמכים 284-294 למוצגי התובע), אומנם בא כטענתו בגדרו של טיפול במסגרת 'אשפוז יום', זאת אף בהלימה להגדרת הטיפול על ידי 'המוסד הרפואי', כעולה מהרישום בכרטיס הטיפולים.

סוף דבר אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע פיצוי בגובה נזקו המפורט להלן: הפסד שכר לעבר 616,366 ₪ הפסד שכר לעתיד 1,771,805 ₪ הפסד זכויות סוציאליות 298,521 ₪ עזרת הזולת 166,650 ₪ ניידות 125,000 ₪ הוצאות רפואיות 100,000 ₪ כאב וסבל 125,144 ₪ -------------------------- 3,203,486 ₪ בניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי והתשלומים התכופים ששולמו, הכל כמבואר בסעיף 51 לעיל.