אין בידי לקבל טענה זו. אכן, יש קשר ישיר בין תקציב הרשות המקומית לבין יכולתה לספק תשתיות לתושביה, אולם סבורני כי מדובר בפרשנות שכתפיה של התיבה "כושר נשיאה של תשתיות" צרות מלהכיל, ולא ייתכן להטיל את כל צרותיה הפיננסיות של הרשות המקומית על כ-3,400 מבנים שנותרה האפשרות לקדם בהם תמ"א. לו ביקש מחוקק-המשנה ליתן לשיקול זה ביטוי במערך השיקולים, הדעת נותנת שהיה כותב זו מפורשות, אולם אין לכך כל היתייחסות בסעיפים 22 או 23 לתמ"א. אף עמד על כך היועץ המשפטי לממשלה, שגרס כי מדובר בפרמטר מוקשה, "שכן פרויקט ספציפי לפי התמ"א אינו אמור לשנות את מצבה הפינאנסי או התקציבי של העיר". ואם לא די בכך, ולגופו של העניין, גם בהיבט התקציבי הכריע המחוקק כאמור לטובת האנטרס הצבורי שבחיזוק מבנים על פני האנטרס העירוני, כשקבע שיינתן פטור מהיטל השבחה בהיתרים מכוח תמ"א 38, זאת במסגרת סעיף 19(ב)(10) לתוספת השלישית לחוק התיכנון והבניה.
...
יתרה מכך, לא שוכנעתי כי המדיניות החדשה נשענה על תשתית עובדתית, תכנונית או משפטית מספקת, באופן המוביל למסקנה שההחלטה גם חורגת ממתחם הסבירות.
כל אלה וטעמים נוספים שבפסק הדין מהווים פגמים היורדים לשורשו של עניין וכמפורט דלעיל, ולכן אין מנוס אלא לבטל את המדיניות החדשה.
לפיכך, אני מורה כדלקמן:
המדיניות החדשה, כהגדרתה לעיל, ובכללה גם הוראות המעבר הנלוות לה, בטלה.