בהנתן מכלול האמור, לא הוכח על ידי הנתבעת כי הודיעה לתובעת כי הנכס המסחרי לא ראוי לשימוש ו/או הרוס, וממילא לא הוכחו טענות הנתבעת לפיהן נימסר לה על ידי מי מנציגי התובעת כי כל עוד לא יופעל בית הקפה תהיה פטורה כליל מתשלום ארנונה ללא הגבלה בזמן – טענות שאינן מתיישבות עם כותרת הבקשה: "בקשה לפטור מארנונה – נכס ריק וללא שימוש" , עם התקופה הקצובה המצוינת בבקשה ועם התקופות הקצובות בדין בגין אותו פטור.
לעניין זה יפים הדברים בעע"מ 4551/08 עריית גבעת שמואל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (ניתן ביום 01.12.2011): "אין בפקודת העיריות או בכל דבר חקיקה אחר, היתייחסות למועדי הבצוע של השלב השני – שלב השומה. למעשה, אף אין בחקיקה כל הוראה מפורשת המחייבת את הרשות המקומית לבצע שלב זה. למרות זאת, אין ספק כי הפקת שומת ארנונה ושליחתה לנישום חיוניים הם להשלמת תהליך החיוב של הנישום...... ואכן, אף שבית המשפט העליון הבהיר, לא פעם, כי צו הטלת הארנונה הוא שמקים את חבותו של הנישום ויוצר את נטל המס, הדגיש הוא, באותה נשימה, ששומת הארנונה היא שמוציאה את החיוב מן הכוח אל הפועל והופכת את נטל המס לבר-ביצוע (ראו: ע"א 156/59 ועדת השומה שליד עירית ירושלים נ' דינוביץ, פ"ד יג 1332, 1337-1336 (1959); ע"א 975/97 בעיניין עילבון, בעמ' 450; עניין ט.ט. טכנולוגיה, בעמ' 783. ראו גם: רוסטוביץ – כרך ראשון, בעמ' 82). לאור זאת נקבע, ואין בעניינינו חולק על כך, כי תהליך החיוב הדו-שלבי חייב להתבצע מדי שנה בשנה, וכי בכל שנה חייבת הרשות המקומית לשלוח לנישום הודעה בדבר חבותו בארנונה ובדבר שיעורה (ראו: ע"א 8558/01 בעיניין עילבון, בעמ' 788; ע"א 975/97 בעיניין עילבון, בעמ' 450)."
על האמור חזר בית המשפט גם בהילכת ששון תוך שהזכיר העקרון לפיו "חיוב המושת על נישום בגין שנת כספים מסוימת לאחר ששנה זו נסתיימה הוא בהכרח חיוב רטרואקטיבי", והבהיר כי מועד משלוח הודעת החיוב הוא המועד הקובע לצורך בדיקת "רטרואקטיביות החיוב", והוסיף כי בהעדר הסמיכה מפורשת בחוק להחלה רטרואקטיבית של חיובי הארנונה, קמה חזקה נגד תחולה רטרואקטיבית : "בהעדר הסמיכה מפורשת בחקיקה – הסמיכה שלא קיימת כאמור – קמה החזקה נגד תחולה למפרע; ועל-כן, יש לבחון אם ישנם טעמים טובים המביאים לסתירתה".
בתצהירו של רן, הפנה האחרון לחזקת התקינות המנהלית, הרלבנטית לענייננו בהנתן מיהות התובעת, ושביחס אליה נקבע בעע"מ 4072/11 עריית בת-ים נ' ירדנה לוי ( נבו 06.11.2012) כי: "חזקת התקינות המינהלית קובעת שברגיל ניתן להניח לטובתה של הרשות כי נהגה כדין. חזקה זו היא חזקה פרגאמטית. רשויות המינהל אינן יכולות ואינן צריכות, כעניין שבשיגרה, להיתמודד עם טענות שיחייבו אותן להוכיח כל פעם, ומהתחלה, כי החלטות שהתקבלו בהן ומשמשות בסיס לפעולותיהן אכן התקבלו כדין."
הנתבעת אמנם טענה כי כלל לא התקבלו אצלה דרישות תשלום בגין השנים 2010-2017 , אלא שמעיון בנספחים הרבים שצורפו לתצהירו של רן עולה כי צורפו "דרישות חוב" משנים 2011-2014 הממוענים ל"גרון ליאורה כפר ענה 65 אור יהודה" ביחס לנכס המסחרי בהתאם למספרו : 100090003, וכן "דרישת חוב" משנת 2017 בה מפורטים החובות ביחס לאותה שנה הן ביחס לנכס המסחרי והן ביחס לדירה בהתאם למספרה: 500330005 (עמ' 86-90, עמ' 94, עמ' 100 , עמ' 104, עמ' 107-108, עמ' 113, עמ' 120 לתצהירו של רן).
...
בהינתן האמור, ביחס לשנים 2011-2014 ו-2017, בהן נשלחו לנתבעת דרישות תשלום וננקטו הליכי גביה על ידי התובעת, אני דוחה טענת הנתבעת לפיה אין מקום לחייבה בתשלום בגינן ואבהיר בהקשר זה, כי נוכח המפורט מעלה, לא שוכנעתי כי כטענת הנתבעת חל שיהוי מהותי בגביית החוב ביחס לשנים 2011-2014 בגינו מנועה התובעת מלתבוע אותו, שכן כאמור התובעת לא ישנה על זכויותיה ונקטה בהליכי גביה לא מעטים ביחס אליהם קיים תיעוד לכל הפחות עד חודש דצמבר 2014, כפי שעולה מהנספחים שצורפו לתצהירו של רן – הליכי גביה שהנתבעת לא הוכיחה כי לא ידעה אודותיהם, למצער – אודות חלק מהם.
בעניין זה ראוי להוסיף, כי כפי שנקבע בהלכת ששון, אין בעיקרון של גביית מס אמת כשלעצמו כדי להביא לסתירת החזקה נגד תחולה רטרואקטיבית כך על פי רוב, והחזקה לא סרה "אוטומטית" מפני עיקרון זה.
סיכומו של דבר, בכל הקשור לנכס המסחרי, אני קובעת כי על הנתבעת לשאת בחוב נכון ליום הגשת התביעה ביחס לשנים 2011-2014 וכן לשנת 2017 מיום 1.1.17 ועד ליום 30.9.17.
באשר לחוב הנתבע בגין שנים 2010 ו-2015-2016, אני דוחה את התביעה.
