בבקשה טוען ההקדש כי שגתה ועדת הערר כאשר דחתה את בקשתו לפטור מארנונה מחמת שהנכס לא ראוי לשימוש, על יסוד "סברה שעל המבקש להביא ראיות משלו ולא להסתמך על ראיות המשיב"; לטענתו – לא היה מקום להטיל עליו עול ראייתי מעבר לדו"ח הבדיקה שערכה הערייה.
...
לגבי חובות העבר, קבע מנהל הארנונה כי הוא נעדר סמכות לדון בהם, משחלפה תקופת 90 הימים להגשת השגה בהתאם לסעיף 3 לחוק הערר; באשר לתקופה השוטפת, נדרש מנהל הארנונה לגופה של טענת ההקדש לפטור, וקבע כי לאחר בדיקה בנכס ביום 9.9.2019 (להלן: הבדיקה), "מצאנו כי הנכסים אינם עומדים בתנאיו של סעיף 330 לפקודה", לפיהם יש להוכיח כי "הנכס נהרס או ניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו ואין יושבים בו".
ההקדש לא השלים עם תשובת מנהל הארנונה, והגיש ערר ביום 30.12.2019, במסגרתו שב על טענתו בדבר הפטור הנגזר ממצבו הפיזי של הנכס.
באשר לטענת ההקדש לפטור מכוח סעיף 330 לפקודה מחמת שהנכס לא ראוי לשימוש, לא מצא בית המשפט המחוזי לנכון להתערב בקביעות ועדת הערר ביחס לחוב השוטף לשנת 2019; נקבע, כי "ההכרעה בעניין זה היא עובדתית. יש צורך בהבאת ראיות בעניין זה. ועדת הערר קבעה כי הנטל לא הורם ולא מצאתי כי זהו המקרה החריג שבו בית משפט יקבע אחרת". גם באשר לפטור מחובות עבר שקדמו לשנת 2019, לא מצא בית המשפט המחוזי הצדקה להתערב בקביעות ועדת הערר: "לפי סעיף 330 לפקודת העיריות, ניתן לתת פטור על ידי מנהל הארנונה רק מרגע מסירת ההודעה בכתב ולא ממועד קודם לכן. המערער לא הגיש פנייה בכתב בבקשה לקבלת פטור בגין נכס שאינו ראוי לשימוש לפני שהגיש את השגתו בשנת 2019. לכן ממילא ועדת הערר לא יכלה להתערב בעניין, שכן מנהל הארנונה יכול היה לפעול רק בהתאם לסמכותו ולא מעבר לכך". טענת הפטור הנוגעת להחזקת הנכס על ידי הקדש מכוח פקודת פיטורין, וכן טענת ההתיישנות, לא זכו להתייחסות מפורשת בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ככל הנראה מחמת שלא נטענו במפורש בהליכי ההשגה והערר, ולאור הערות בית המשפט בדיון שהתקיים, כי מקומן להתברר בעתירה מינהלית.
באשר לטענתו לפטור (חלקי) מחמת החזקת הנכס על ידי הקדש, מכוח סעיף 5(ב) לפקודת הפיטורין, טוען ההקדש כי היא "נטענה [...] לאורך כל ההליך, כטענה חליפית למען הזהירות". לגופה של טענה, מציין ההקדש כי אמנם לא נעשה בנכס כל שימוש הקשור למטרות ההקדש, ואולם סבור כי "לשון החוק לגבי ההקדש חלה על ההקדש ללא תלות בשאלה האם הנכס מושכר או לא ולשימוש זה או אחר". הבקשה כוללת גם טענה להתיישנות חובות העבר, "ככל שבית המשפט הנכבד יקבע שהיתה סמכות לבית המשפט קמא לדון בסוגיה".
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, מצאתי כי דינה, על כלל רכיביה – להידחות; זאת, בהתאם לאמות המידה הקבועות בתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלות בהליך דנן מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000.
זו, כך נראה, הסיבה לכך שהסוגיה לא זכתה לליבון בבית המשפט המחוזי, ולענייננו – יש לדחות את הבקשה, ולוּ מטעם זה בלבד.
הבקשה נדחית אפוא בזאת.
