פטור מארנונה בעת שיפוץ הדירה

התובע נישאל האם בעת שביקר בערייה מצא לנכון לעיין במסמכים ששירה עיינה בהם, והשיב "לא". כשנשאל האם זה לא עניין אותו, השיב: "מה זה לא עניין, הופתעתי מהמסמך. מלבד הפניה הזו היחידה לנושא הפטור מארנונה בגלל שיפוצים, לא נגשתי לעירייה, לא היתה לי שום סיבה לגשת. הדירה מושכרת. אין לי בעיה של השכרה כמו שאנו יודעים... אף פעם לא היה לי שום חשש שהנכס הזה הוא לא דירה". לשאלה כמה זמן היה השפוץ השיב "לא זוכר במדויק, אבל לקח לי כמה חודשים" והעיד מבלי לציין תאריכים כי מדובר בתקופה שעד לכניסת השוכר הראשון לדירה.

...

לפיכך אני קובע כי גרסתה של שירה שלפיה איתרה את המסמך בתיק הבניין לא נסתרה.

לאור כל האמור לעיל ובפרט לאור היעדר תצהיר עדות ראשית של התובעת בעניין המועד שבו נודע לה על סיווג הנכס כמחסן, אני קובע כי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם כדי לבסס כי נודע להם לראשונה על הסיווג רק בשנת 2011.

על כן, התביעה נדחית, אולם לנוכח התרשלותו של הנתבע שלא בדק את מצב הזכויות ואת המצב המשפטי של הנכס כנדרש, אינני עושה צו להוצאות.

הפעולות שפורטו בטבלה התייחסו לטפול בדירה בעקבות השריפה, כמו, למשל, "עריית אור עקיבא - בירור חובות בקשה לפטור מארנונה נכס הרוס", "הודעה למוקד 'שחר' ניזקי צנרת", "ביקור בדירה עם יקי אגם (קבלן) להצעת מחיר", "בדירה עם שמאי אפרים משה וקובי גזית", "תיכתובת, איתור וטלפונים מכבי אש לאישור חשבון". התביעה לתשלום הוצאות משפטיות בסך 24,148 ₪ נסמכה על סעיף 1 בפרק ג' של הפוליסה, בו נכתב: "מוסכם בזה כי תגמולי הביטוח יכללו הוצאות ... והוצאות משפטיות שהוצאו לשם תקונה, שיפוצה או בנייתה מחדש של הדירה או של חלק ממנה, בתנאי שניתנה הסכמת המבטחת מראש ובכתב לסוג ההוצאה האמורה ולסכומה". כאמור בסעיף, תשלום תגמולי ביטוח על-פיו הותנה בקיום במצטבר של שלושה תנאים: (1) הוצאות משפטיות; (2) הוצאו לשם תיקון ושפוץ הדירה; (3) מנורה הסכימה מראש ובכתב לסוג ההוצאה וסכומה.

לולא ולדימיר מצא את מותו בשריפה, לא היה באפשרותו להתגורר בדירה בתקופת השיפוצים, ועל אלכסנדר (המחויב לאפשר לו להתגורר בדירה) היה מועמס הנטל הכספי של שכירת דירה חלופית לתקופה זו. הפסד שכר הדירה הנו, אפוא, תוצאה של מקרה הביטוח, ואין לפטור את מנורה מפיצוי זה דוקא בגין העובדה המצערת שוולדימיר נספה בשריפה.

...

אשר על כן, הנני דוחה את תביעת מנורה להשבת התגמולים ששילמה.

מטעמים אלו יש לדחות את התביעה בנוגע להחזר הוצאות בסך 24,148 ₪.

התוצאה לאור האמור לעיל, נדחות שתי התביעות שבכותרת.

זאת, אף מבלי קשר לעובדה שהתנהלות התובע והתביעות שהגיש ובהן טען כי הדירה לא שימשה למגורים בתקופת השיפוצים וכי הוא ביקש "לממש את זכויותיו לקבלת פטור מארנונה מכוח היותו בעלים של הדירה" (סעיף 3 לת.ק. 42309-02-14), מעידה על היותו המחזיק בה. על כן, ההתייחסות הנתבעת אל התובע כמחזיק הנכס היתה כדין ואף ראייתו כחייב בארנונה בתקופה הרלבנטית הנה כדין.

...

לעניין זה ראו ת"א(מחוזי י-ם) 571/94 ענבר סהר נ' מעריב, שם נקבע כדלהלן: "פגיעה בשם טוב אינה עניין של מה בכך... הגדרתו של התובע כמי שמפגר בתשלום חובותיו עד כדי עיקול פיזי של נכסיו, וזאת ללא צידוק, מהווה פגיעה בשמו הטוב. אני קובעת כי נקיטת הליכי העיקול נגד התובע... מהווה משום פגיעה העולה כדי עוולה לפי החוק, התשכ"ה – 1965. עוד אני מקבלת את עמדת התובע כי פעולת הטלת העיקולים גרמה נזקים שאינם ממוניים כגון עוגמת נפש, הלבנת פנים, צער וכו'." עם זאת על מנת לזכות בסעד על התובע להוכיח תחילה כי העיקול לא היה מוצדק או לא בוצע באופן תקין ו/או חוקי.

על כן אני מורה על דחיית התביעה.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪.

במהלך חודש יוני 2012 שלחה המשיבה לעותרת הודעה לפיה שונה סיווג הארנונה של הנכס בו מתנהלים עסקיה, מסיווג של "דירות למגורים" לסיווג של "עסקים שירותים ומסחר", וזאת החל מיום 1.1.06.

לאחר רכישתו ערכה בו העותרת שיפוצים, ולשם כך פנתה לעירייה, ביום 1.4.98, וביקשה פטור מארנונה בגין היות הנכס ריק בתקופת השיפוצים, בין 1.1.98 לבין 31.3.98.

...

מסקנתי הינה אפוא, כי נסתרה החזקה כנגד אי הטלת חיוב באופן רטרואקטיבי, וכי דרישת המשיבה לתשלום חוב הארנונה שבע שנים אחורנית, כשבכך "נחסך" מן העותרת חוב בן שבע שנים נוספות (שהרי הנכס בחזקתה כבר מראשית 1998), הינה סבירה ואף מתחייבת.

כך גם לא מצאתי ממש בטענה לפיה אין לאפשר למשיבה הטלת חיוב רטרואקטיבי בעוד שהיא עצמה אינה מוכנה לפתוח את שומת הנישומים באופן רטרואקטיבי משהוכחה בפניה טעות לרעת הנישום.

העותרת תשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪.

טענות התביעה התובע טוען כי מייד עם קבלת החזקה בדירה מהקבלן, עם סיום הבניה במהלך חודש ינואר 2005, החל בבצוע שיפוצים שבמסגרתם נהרסו קירות בדירה, פורק הריצוף ובוצעו עבודות בניה שלא אפשרו מגורים ושימוש בדירה (ראו סעיפים 3 – 4 לתצהיר התובע).

לטענת הנתבעת, לאחר ההחלטה מיום 10.5.07, לא פנה התובע לנתבעת, ולא הגיש ערר, ורק ביום 1.6.08, בחלוף המועד להגשת השגה כנגד חיובי ארנונה, פנה התובע לנתבעת וטען כי נערכים בדירה שיפוצים אשר עתידים להסתיים ביום 30.9.08, ועל כן ביום 6.8.08 הוחלט לאשר מתן פטור בגין נכס לא ראוי לשימוש, לתקופה שמיום 1.5.08 ועד ליום 31.10.08, בהתאם לממצאים עובדתיים שהיו ברשות הנתבעת.

...

משלא קיימת דרישה רשמית מצד התובע עד למתן הפטור, ומשתמה תקופת הפטור בגין נכס ריק – היה על התובע לשאת בתשלומי הארנונה, כפי שאכן עשה, ואיני מקבלת טענותיו כי יש להשיב לו הסכום ששולם.

לאור האמור, אני מוצאת כי בצדק גבתה הנתבעת ארנונה מהתובע בגין התקופה 30.6.07 – 1.5.08 ואיני מקבלת התביעה להשבת הסכומים שנגבו.

סיכום מן המקובץ עולה כי דין התביעה להידחות.