בהתאם לצוו הארנונה של עריית חיפה, החיוב הוא על פי סיווג "עסקים אחרים".
ביום 11.1.09 הגישה המערערת למי שהייתה אז מנהלת הארנונה בעריית חיפה השגה, שבה טענה כי חויבה בתשלום ארנונה בגין שטח של 184 מ"ר בגלריה אשר נאטם ואינו בשימוש; כי היא חויבה בתשלום בגין חדר חשמל בשטח של 23.49 מ"ר ובגין שטחי מילוט אף שאינה מחזיקה בשטחים אלו; כי היא חויבה בתשלום בגין שטח של 363.45 מ"ר המשמש כחצר לפריקה וטעינה, שהיא אינה מחזיקה בו ושבעבר לא חויב בארנונה; כי היא חויבה בגין שטחים עודפים של החנות שאינם קיימים; כי יש טעות בחישוב שטחי השירותים; וכי היא חויבה בתשלום בגין שטח מקלטים, אף ששטח זה פטור מתשלום ארנונה (מוצג 4 למוצגי המערערת).
לחילופין נטען כי יתרת שטח המתפרה, 356 מ"ר, היא נכס נפרד מהחנות ואין לראותו כמחסן המשמש לצורכי החנות, ומשכך, בהיעדר סיווג רלוואנטי בצו הארנונה, יש לקבוע כי יתרת השטח פטורה מארנונה.
...
דיון
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושקלתי את טענות הצדדים החלטתי לקבל את הערעור, לבטל את החלטת ועדת הערר, ולאפשר למערערת הגשת כתב ערר מתוקן, על מנת שוועדת הערר תוכל לדון בטענות המערערת לגופו של עניין ולהחליט בהן לפי מיטב שיקול דעתה.
מעבר לכך, בעניין לוי התייחס בית המשפט גם לטענות שאינן בעלות אופי של "איני מחזיק" (כגון סיווג לא מתאים, כפי שגם טוענת המערערת כאן), וציין כי:
"אין לומר כי דרכו של האזרח חסומה לחלוטין אף כאשר מדובר בטענות המנויות בסעיף 3(א)(1), 3(א)(2), 3(א)(4) לחוק הערר. אמנם, נפסק על ידי בית משפט זה כי יש לפרש בהרחבה את סמכותם של גופי הערר השונים בכלל, ושל מנהל הארנונה בפרט, וזאת מטעמים של נגישות האזרח לגופים אלו, מומחיות גופי הערר ומיצוי הליכים יעיל ומהיר (ע"א 10977/03 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' עיריית בני ברק פסקה ו(3)( 30.8.06)). עם זאת, הכירה הפסיקה בסמכותו הכללית של בית המשפט לדון גם בעניינים אשר באו אליו למרות מסלול ההשגה הקבוע בחוק, למרות שהודגש כי סמכות זו תופעל במקרים חריגים בלבד (רע"א 4471/98 לוחות הגליל בע"מ נ' מנהל הארנונה במועצה אזורית מעלה יוסף ( 3.9.98); עע"מ 10826/03 מנהל הארנונה בעיריית עכו נ' קלאב מרקט רשתות שיווק בע"מ (11.6.06))."
על רקע הדברים האמורים, השאלה המתעוררת בענייננו היא אם קיימת בנסיבותיו עילה להתערב בהחלטת ועדת הערר, ומששקלתי את הדברים אני סבור שיש מקום לעשות כן ולהחזיר את העניין לדיון בפניה, על מנת שתשקול את טענות המערערת לגופן ותקבל החלטה כפי שתראה לנכון.
באותו עניין קבע בית המשפט, בעקבות הדברים שנאמרו בבר"מ 2340/02 הוועדה המקומית ולתכנון ולבנייה רמת השרון נ' וכט פ"ד נז(3) 385 (2003), כי:
"על דרך היקש ועל בסיס אותן הנמקות ניתן לומר כי אף לוועדת הערר לענייני ארנונה סמכות להארכת מועד להגשת ערר. מסקנה זו מתיישבת עם חיזוק הגישה לצדק, בכלל ולמערכות המקצועיות והשיפוטיות בפרט... לאורה של זכות הגישה לערכאות."
בצד זאת, בית המשפט עמד גם על ההבחנה בין הסמכות להאריך את המועד לבין שיקול הדעת לעשות כן, והוא ציין כי
"חשוב להטעים: סמכות – לחוד, ושיקול דעת – לחוד. סמכותם של מנהל הארנונה וועדת הערר להארכת מועד לקבלת השגה שהוגשה באיחור אמורה להיות מופעלת אך לעתים חריגות, במתינות, ובזהירות. זאת על מנת שלא לפגוע ביציבות ובוודאות שהן כה חשובות בתחום הדינמי של חיובי ארנונה, שכן ככלל – שומה שלא הוגשה בגינה השגה במועד הופכת לסופית."
בענייננו, כאשר מרבית טענותיה של המערערת מוסבות על סוגיית השטחים שבחזקתה, ובמובן זה הן טענות של "איני מחזיק" שממילא לפי סעיף 3(ג) לחוק הערר היא יכולה להעלותן בכל הליך משפטי, וכאשר עניינה של המערערת – שבעיקרו של דבר הוא אותו עניין – הוא נושא לשיג ושיח מתמשך בינה לבין מנהל הארנונה, נראה לי שיש מקום לקבל את הערעור במובן זה שיתאפשר למערערת לתקן את כתב הערר, כך שיתייחס גם לשנים 2008–2011, ולאחר מכן תדון ועדת הערר במכלול טענותיה של המערערת לגופן ותחליט בהן על פי מיטב שיקול דעתה.
