ועדת הערר קבעה, בתמצית, כי המערערת אינה זכאית לפטור מהיטל השבחה מכוח הוראות סעיף 19(ג)(1) לתוספת השלישית לחוק התיכנון והבניה תשכ"א-1965 (להלן: "החוק", ו- "התוספת השלישית", בהתאמה), מהטעם שניתן לה בעבר פטור חלקי מהיטל השבחה במקרקעין אחרים בתחום העיר ראשון לציון, מכח אותו סעיף.
ועדת הערר ציינה כי השאלה העומדת לדיון היא, האם אדם יכול להנות מהפטור לפי סעיף 19(ג)(1) לתוספת השלישית עבור שני נכסי מקרקעין שהוא מחזיק במקביל, בגין שני שימושים בהיתרי בניה וכל זאת בתקופת 4 השנים מאז גמר הבניה של אחת הדירות.
...
מבוא
לפניי ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר לתכנון ולבניה מחוז מרכז (להלן: "ועדת הערר") מיום 4.12.2018 בערר מס' רל/8034/0718, בגדרה נדחה הערר שהגישה המערערת על החלטת המשיבה שלא לפטור אותה מהיטל השבחה עד 140 מ"ר, ביחס למקרקעין הידועים כחלקה 747 בגוש 3925, הנמצאים בתחומי העיר ראשון לציון (להלן: "המקרקעין").
יש להצר על כך שכן אני סבורה כי האינטרס הציבורי הצדיק הבאת עמדת היועמ"ש בפני בית המשפט, כפי שהתבקש (השוו: דנ"א 6298/15 הועדה המקומית לתו"ב פ"ת נ' דיבון ואח' (פורסם במאגרים) סעיף 16).
מעבר לכך, ועדת הערר ציינה כי נטען בפניה על ידי המערערת כי:
"אם לא נקבל את עמדתה לתחולת הלכת שלו, אזי יש לקחת בחשבון את שטח ההרחבה (של הדירה הקודמת) ולא את מלוא השטח של אותה דירה. מהטעמים האמורים לעיל לגבי תכלית הפטור אין בידינו לקבל טענה זו, והפטור מתמצה בהרחבת אחת הדירות עד לשטח 140 מ"ר".
ועדת הערר הפנתה בעניין זה לפסק הדין בעניין רביד וכן לאמור בפסק הדין בעניין זיו הצופה.
מעבר לנדרש, אציין כי אני סבורה כי עמדה זו של ועדת הערר, לפיה הפטור מתמצה באפשרות להרחבת אחת הדירות עד 140 מ"ר, תואם את לשון הסעיף ואת תכלית הפטור ולכן אין מקום להתערב בקביעה זו.
משעה שהערעור נדחה לגופו, מתייתר הצורך לדון בטענה לפיה דין הערעור להידחות מהטעם שהערר הוגש באיחור.
סיכומו של דבר, הערעור נדחה.
