לטענת הנתבעת, אי המצאת שומות הארנונה, גרמה לה, לכל הפחות ביחס לנכס המסחרי, להסתמך על כך שהוא לא מחויב בארנונה ו/או בחיובים אחרים על ידי התובעת – שבעתיים עת הנכס המסחרי ננטש על ידה כבר בשנת 2007, ומאז לא היתה בו כל פעילות "והוא נשאר פרוץ ונטוש והפך להיות בלתי ראוי לשימוש", ונוכח ההסתמכות האמורה אף לא ראתה לנקוט בפעולה כלשהיא ביחס לאותו נכס במהלך השנים (סעיף 6 לתצהיר התמיכה בבקשת הרשות להיתגונן).
בהנתן מכלול האמור, לא הוכח על ידי הנתבעת כי הודיעה לתובעת כי הנכס המסחרי לא ראוי לשימוש ו/או הרוס, וממילא לא הוכחו טענות הנתבעת לפיהן נימסר לה על ידי מי מנציגי התובעת כי כל עוד לא יופעל בית הקפה תהיה פטורה כליל מתשלום ארנונה ללא הגבלה בזמן – טענות שאינן מתיישבות עם כותרת הבקשה: "בקשה לפטור מארנונה – נכס ריק וללא שימוש" , עם התקופה הקצובה המצוינת בבקשה ועם התקופות הקצובות בדין בגין אותו פטור.
...
בהינתן האמור, ביחס לשנים 2011-2014 ו-2017, בהן נשלחו לנתבעת דרישות תשלום וננקטו הליכי גביה על ידי התובעת, אני דוחה טענת הנתבעת לפיה אין מקום לחייבה בתשלום בגינן ואבהיר בהקשר זה, כי נוכח המפורט מעלה, לא שוכנעתי כי כטענת הנתבעת חל שיהוי מהותי בגביית החוב ביחס לשנים 2011-2014 בגינו מנועה התובעת מלתבוע אותו, שכן כאמור התובעת לא ישנה על זכויותיה ונקטה בהליכי גביה לא מעטים ביחס אליהם קיים תיעוד לכל הפחות עד חודש דצמבר 2014, כפי שעולה מהנספחים שצורפו לתצהירו של רן – הליכי גביה שהנתבעת לא הוכיחה כי לא ידעה אודותיהם, למצער – אודות חלק מהם.
בעניין זה ראוי להוסיף, כי כפי שנקבע בהלכת ששון, אין בעיקרון של גביית מס אמת כשלעצמו כדי להביא לסתירת החזקה נגד תחולה רטרואקטיבית כך על פי רוב, והחזקה לא סרה "אוטומטית" מפני עיקרון זה.
סיכומו של דבר, בכל הקשור לנכס המסחרי, אני קובעת כי על הנתבעת לשאת בחוב נכון ליום הגשת התביעה ביחס לשנים 2011-2014 וכן לשנת 2017 מיום 1.1.17 ועד ליום 30.9.17.
באשר לחוב הנתבע בגין שנים 2010 ו-2015-2016, אני דוחה את התביעה.
