פוסט טראומה משרד הביטחון זכאות לפיצויי נכות

ביום 25.9.2022 שוחרר התובע משרותו הצבאי על רקע הפרעה פוסט-טראומטית.

נוכח העיכוב הממושך שנפל בהכרעת קצין התגמולים בתביעה במישור הנפשי, הגיש התובע בשנת 2016 תביעה ברשלנות כנגד קצין התגמולים, לפצוי בגין הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, בשל ההתרשלות בטיפול בתביעתו להכרה בו כנכה צה"ל בתחום הנפשי (ת"א (שלום ת"א) 19234-07-16; להלן: ההליך הקודם).

בהמשך, ועל יסוד המסמכים שהועברו על-ידי ד"ר בר-און מהמל"ל, קבע קצין התגמולים מספר ימים לאחר מכן, עוד ביום 8.6.2020, כי התובע אינו מקבל מהמל"ל תגמולים בגין אותו "מאורע אחד", ועל כן הוראת התשלום בגין דרגת הנכות הועברה לחשב התגמולים במשרד הבטחון (המסמך הוגש במהלך ישיבת ההוכחות וסומן במ/3).

בהקשר זה חשוב לציין, כי בעבר הרחוק חל הכלל לפיו לא ניתן לתבוע רשות מינהלית בגין נזקים שנגרמו כתוצאה ממעשיה והחלטותיה אלא שכיום מקובל "עיקרון השוואת המעמד של הרשות הציבורית למזיק הפרטי" (כפי דברי כב' השופט י' עמית ברע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל, פסקה 14 (19.1.2017), במובן זה שעל הרשות המינהלית – כמו כל מזיק אחר – מוטלת חובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע נזק (ראו, ע"א 7224/21 מדינת ישראל – משרד הבטחון נ' פלוני, פיסקה 10 (6.8.20023) והאסמכתאות שם).

]אבל ממה שאני למדתי בתיק הזה, השאלה הזאת נענתה בכל כך הרבה אופנים ובכל כך הרבה ערוצים למשרד הבטחון, ובטווח שהוא מאוד תוך כמה ימים, שאולי פה זה לא תשובה מדויקת לסיפור, רק נציג השרות קיבל את הפניה וענה ושלח את אישור הזכאות.

מצאתי בהקשר זה להפנות לדברי התובע בעדותו, המדברים בעד עצמם, שהתרשמתי שנאמרו באותנטיות, מדם ליבו ומתוך מצוקה כנה, ואשר מלמדים מדוע לא מוצדק להטיל על התובע אחריות שכזו ("[..] עם כל הרצון שלי כל התביעות האלה אין לי כוח אני סובל מהרבה מחלות אני לא ישן יש לי PTSD בדרגה לא קטנה. איך אני יכול, אפילו אם מופיע לי אזשהו רעיון, ליישם אותו. קשה. לקום בבוקר ללכת לסניף של המוסד לביטוח לאומי, אני לא מצליח גם אם אני רוצה"; פרוטוקול, עמ' 42, ש' 32-28).

...

על רקע זה המשיך התובע בהתדיינות ארוכת שנים מול קצין התגמולים ובסופו של דבר, בחודש אוקטובר 2016 – וכמעט שנתיים לאחר שהתקבלו תוצאות המבחנים שערך קצין התגמולים בהיבט הנפשי – התקבלה החלטת קצין התגמולים להכיר בתביעתו של התובע במישור הנפשי.

בפיסקה 21 לפסק-הדין שניתן בהליך הקודם, ציין בהקשר זה כב' השופט יריב, כי: "בענייננו, 'טורטר' התובע בין פקידים, פניותיו תויקו בתיקים לא נכונים, הוא נדרש לנהל מעקב אחר הטיפול בפנייתו במקום שקצין התגמולים, שזה תפקידו, יוודא כי הבקשה מטופלת בלוחות זמנים סבירים, ונתקל בחומה ביורוקרטית אטומה בבואו לנסות ולקבל סעד (וראו לעניין זה התשובות שקיבל כאשר ביקש מימון ביניים). אני סבור כי התנהלות זו מצדיקה מתן פיצוי בגין עוגמת נפש.

לכן, גם בהליך זה, ובשל התרשלותו של המל"ל, אני סבור כי יש לפסוק לטובת התובע פיצוי בגין נזק לא-ממוני, המשקף את עוגמת הנפש שנגרמה לו עקב העיכוב הרב והבלתי סביר בעליל, בהעברת מסמכי המל"ל לקצין התגמולים; עיכוב שהוביל בתורו לעיכוב ממשי בהעברת תגמולי קצין התגמולים לתובע.

סוף דבר התביעה מתקבלת אפוא במובן זה שעל הנתבע לשלם לתובע פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו בסך של 30,000 ש"ח. בנוסף ישלם הנתבע לתובע הוצאות בסך של 5,000 ש"ח ושכר טרחת עורך-דין בסך של 10,000 ש"ח. כל הסכומים האמורים ישולמו לתובע בתוך 14 ימים.

התובע יליד 1953, מוכר כנכה לפי חוק הנכים משנת 2000, בשיעור כולל של 52% בגין ,PTSD (30%) צלקות נרחבות בחלקי גוף שונים, (20%) פגיעה בשיניים (1%), בצואר (1%), מ.א. שבר בירך (10%).

בתאריך 16.6.05, הודיע הנתבע למערער כי נקבעה לו דרגת אי כושר בשיעור 75% לצמיתות, אך למרות זאת לא תשולם לו קצבת נכות כללית היות ומשולמת לו קצבה ממשרד הביטחון, ולפיכך עליו לבחור בין קבלת גמלה מביטוח לאומי לבין קבלת גמלה ממשרד הביטחון, לפי חוק הנכים (נ/7).

ביום 20.6.05, שלח התובע מכתב בו הודיע כי הוא בוחר בקיצבת משרד הביטחון (נ/8).

(1) בחר בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי, לא יחולו עליו הוראות חוק זה; בלי לגרוע מהוראות סעיפים 32 ו-32א, יראו נכה כמי שבחר בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי לעניין פסקה זו, אם לא הגיש תביעה לפי חוק זה בתוך שלוש שנים מיום שהגיש תביעה לפי חוק הביטוח הלאומי; הגיש אדם תביעה לפי חוק זה בתוך התקופה האמורה והוכר כנכה, ישולמו לו, בהתאם להוראות סעיף 18, תגמול לפי סעיפים 4, 4א או 5 וכן תוספת לתגמול לפי סעיפים 7א, 7ב או 7ג, הכל לפי העניין, בנכוי תשלומים ששולמו לו לפי חוק הביטוח הלאומי מיום שהגיש תביעה לפי חוק זה ועד ליום שהוכר כנכה; בפיסקה זו, "תביעה" – לרבות בקשה לפי סעיף 35;(תיקון (2) בחר בזכויות לפי חוק זה - רשאי אוצר המדינה לתבוע מהמוסד לביטוח לאומי פיצוי על כל הוצאה שהוציא או שעתיד להוציא מכוח חוק זה, עד לשעור הגימלאות שהיה חייב בהם המוסד לביטוח לאומי אילו בחר בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי;(תיקון (3) פיצה המוסד לביטוח לאומי את המדינה כאמור בפיסקה (2), והמקרה משמש עילה גם לחייב צד שלישי בתשלום פיצויים לנכה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, על הסכומים ששילם או שעתיד לשלם למדינה, כאילו היה חייב לשלם סכומים אלה לנכה, והוראות סעיף 328 האמור יחולו על הנכה, בשינויים המחוייבים לפי הענין, כאילו היה זכאי לגמלה לפי חוק הביטוח הלאומי; (4) פסקה (3) תחול על חיובים של המוסד לביטוח לאומי לפי סעיף 9 לחוק המישטרה (נכים ונספים), תשט"ו-1955, ולפי סעיף 14 לחוק שירות בתי סוהר (נכים ונספים), תש"ך-1960; (5) הבוחר בזכויות לפי חוק זה, חייב להושיט כל עזרה ולנקוט כל פעולה סבירה כדי לסייע לאוצר המדינה במימוש זכותו של אוצר המדינה לפי פסקה (2).

...

בעניין זה טוען הנתבע כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, שכן, מכתב הנתבע הוא מיום 16.6.05 ואילו כתב התביעה לבית הדין הוגש רק ביום 30.3.14, דהיינו לאחר כ-9 שנים, וזאת בניגוד לתקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל – 1969, אשר בנוסח שהיה תקף במועדים הרלונטיים לתביעה, קבע כי תביעות לבית הדין יש להגיש שישה חודשים לאחר מסירת הודעת הנתבע.

אשר על כן, התביעה נדחית.

אין מחלוקת שמדובר בארוע טראומתי מבחינת התובעים, אולם משנקבע כי לא קיימת למערערים כיום נכות נפשית, הם לא עומדים בקריטריון זה שעל כן אינם זכאים לפצוי בגין נזק נפשי משני.

הן משום שככלל ערכאת העירעור אינה מיתערבת בהעדפת מומחה אחד על פני מישנהו על ידי בית משפט קמא (רע"א 2027/94 קלינג' נ' קצין התגמולים במשרד הבטחון, פ"ד נ(1) 529 (1995)) והן משום שלמעשה על בסיס השוואת הנתונים - אין מחלוקת אמיתית בין המומחים תישאר בעינה הקביעה העובדתית הקונקרטית כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין הארוע למחלת הלב.

בית המשפט דחה את תביעת האם, שכן מצבה הנפשי לא הגיע לרמה של "פסיכוזה" או "נוירוזה קשה", על אף העובדה שנשארה נכה עקב נוירוזה פוסט טראומטית; וכן ט' שטרסברג- כהן, נזק נפשי לנפגע משני, לעיל).

כך למשל, בעיניין Maldonado v. National Acme Co., 73 F.3d 642 (1996) קבע בית-המשפט לערעורים של מדינת מישיגן כי הניזוק, שהיה מפקח עבודה, זכאי לפיצויים בגין נזקים נפשיים ופיסיים שנגרמו לו כתוצאה מהתרשמותו הקרובה מתאונה קשה שארעה לעובד שתפעל מכונה בקירבתו, תוך שהדגיש כי בשל מעשה העוולה התעורר בלב מפקח העבודה – הוא הניזוק העקיף – חשש לבטחונו שלו: If witnessing Hurley's death caused Maldonado's emotional distress and attendant physical problems, then his case must fail.

...

בהקשר זה, נראה לי נכון להחיל את שלושת התנאים הראשונים כהווייתם.

בשלב זה, נראה לי שיש לקבוע בהקשר של המסננת הרביעית כי זכאותו של הניזוק העקיף לפיצוי בגין נזק פיסי שנגרם לו תקום רק כאשר מדובר בנזק ממשי ובעל השפעה על יכולת תפקודו היומיומית.

סוף דבר: מצטרף אני לקביעותיה של חברתי השופטת ד' ברלינר כי המערערים אינם זכאים לפיצוי בגין הנזקים הנפשיים והפיסיים שנכללו בתביעתם, וכי יש מקום לבטל את חיובם של המשיבים בהוצאות המערערים בערכאה הקודמת ולהורות כי כל צד ישא בהוצאותיו שם, כמו גם כאן.

הנכות הרפואית ועדה רפואית של משרד הבטחון (להלן: הוועדה) קבעה לתובע את הנכויות הבאות: 30% בשורש כף יד ימין; 20% פוסט טראומה ו- 20% בגין חבלת ראש, ירידה קוגנטיבית וכאבי ראש; 10% ברצועה הצולבת ברגל שמאל; 10% ירידה במיקוד; 10% ליקוי שמיעה וטינטון; 10% חירשות באוזן שמאל; 10% פגיעה בלסת; 5% ירידה בתחושה; 1% צלקות.

הנזק נזק לא ממוני הנפגע זכאי לפצוי על פי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממוני), התשל"ו – 1976 על בסיס נכות משוקללת בשיעור 66.23%, 12 ימי אישפוז ובצרוף ריבית מיום התאונה.

...

המסקנה היא שכתוצאה מן התאונה נגרמה לנפגע נכות צמיתה משוקללת בשיעור 66.23%.

סוף דבר התשלומים שאותם שילמה ותשלם התובעת לנפגע בהתאם לחוות הדעת האקטוארית שהגישה הינם בסך 5,922,042 ₪, והם עולים על הסכומים שנפסקו לעיל.

לכן הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים שנפסקו לעיל בלבד.

במהלך תקופת חייו המנוח הוכר כסובל מ 19% נכות צמיתה בשל שבר בלסת ו - PTSD עקב פציעתו במהלך שירות מילואים פעיל בעזה בעקבות השלכת אבן לעבר רכב שבו נסע.

דיון והכרעה : מועד הזכאות של המערערת לזכויות ולהטבות מטעם משרד הבטחון : עיקר המחלוקת בעניינינו מיתמקדת במועד ההתחלתי שממנו יש לבחון את זכאותה לפיצויים ולהטבות במעמד של "בן מישפחה" לפי הוראות חוק מישפחות חיילים שנספו במערכה, דהיינו, האם מדובר במועד הגשת תביעתה של המערערת (3.6.2013) כפי עמדת המשיב או החל ממועד פטירתו של המנוח (2.5.2010) כפי טענת המערערת.

בנוסף לכך, נקבע גם על ידי בית המשפט העליון בעיניין רע"א 7097/10 יעקב זכאי נ' מדינת ישראל משרד הבטחון אגף השקום מיום 24.01.2012) בעיניין ההוראה המצויה במסגרת חוק הנכים (תגמולים ושקום) (נוסח משולב), התשי"ט-1976 כי : "הגבלת האפשרות לקבל תגמולים באופן רטרואקטיבי אינה בכדי. כידוע, "חוק הנכים, בהיותו חוק סוצאלי, מטרתו להבטיח קיום לנכה אשר נפגע תוך מילוי חובתו האזרחית החיונית לקיומה של המדינה"..

...

סוגיות אלה תצטרכנה להתברר בהליך מתאים (כפי שכבר קבענו בפיסקה כ"ו של פסק דיננו מיום 13.8.18), דהיינו, בפני ועדת הערעורים בשים לב להוראת סעיף 25(א) של החוק: "תובע הרואה עצמו נפגע על ידי כל החלטה שהיא של קצין התגמולים, רשאי לערער עליה לפני ועדת-ערעור תוך שלושים יום מיום שבו הגיעה אליו הודעה על החלטת קצין התגמולים...". על יסוד כל האמור לעיל, אין בידינו אלא להורות על מחיקת הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט.

מן המקובץ לעיל עולה כי יש לסטות מעמדת המומחה בחוות דעתו משום שמתשובותיו לשאלות ההבהרה וכן גם מתשובותיו בחקירתו בבית המשפט עולה שסך החוב כלפי המערערת הינו 135 ₪ בלבד בהתאם לתחשיב הבא : · גובה התגמול לחודש נובמבר 2018 (12,536 ₪) בקיזוז תוספת "אחוזית" (257 ₪), תוספת "שקלית" (158.1 ₪) ותוספת גיל (907 ₪) – 11,213 ₪ לחודש.

כפי שצוין מעלה, המערערת אינה זכאית לתגמולים בגין התקופה אשר קדמו למועד פטירתו של המנוח, אלא רק החל ממועד הגשת תביעתה ולכן משאין מחלוקת על כך שהסכום שולם לה בשנת 2018 הרי שאין מקום לשפותה בגין רכיב זה. סוף דבר : הערעור מתקבל באופן חלקי.