פוסט טראומה במהלך שירות משטרתי

ביום 8.8.2013 הגישה העותרת תביעה לקצין התגמולים להכרה בזכות בגין הפגיעה הנפשית שנגרמה לה במהלך שרותה במשטרת ישראל וביום 31.1.2014 פרשה העותרת משירותה במישטרה.

החשיפה לארוע זה גרמה לו ללקות בתסמונת פוסט טראומטית, שבעקבותיה שוחרר משירות בשנת 2005.

...

לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים, והן נדחות.

סוף דבר – העתירה מתקבלת בחלקה, כמפורט בסעיף 33 דלעיל.

בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי אני מחייב את המשיבים בהוצאות העתירה בגובה אגרת בית המשפט וכן מחייבם בשכ"ט ב"כ העותרת על הצד הנמוך, בסך 5,000 ₪ לתשלום בתוך 45 ימים מהיום.

בחוו"ד של ד"ר שלום ליטמן מיום 27.5.10 (מטעם המערער) נכתב, בין היתר כדלהלן: " .....מר שמש סובל מזיכרונות חודרניים, פלשבקים, לביליות רגשית, ערות יתר (HYPERVIGILANCE) , ולמרות זאת גם מאובנות וקהות רגשית, נתוק חברתי, דכאון, נטייה לבכי, התמרמרות עמוקה, תחושה של השפלה ודחייה- חוסר אמון- וחוסר אמונה-...תחושה של קפוח ובטול עצמי, ירידה בערך העצמי...ספסטיות,חוסר כוח, ומחשבות ניהיליסטיות, תחושה של חוסר ערך, דכדוך ודמורליזציה...מהמצב הזה ניתן להגיד שהפרעתו נהפכה להפרעת היסתגלות (פוסט טראומטית) F43.2 ICD-10 עם מצוקה נפשית קשה וחוסר אונים כולל חוסר אונות, ירידה תלולה בליבידו, והיסתגלות לחיי יום יום- כולל שקיעה והחמרת סימפטומים גופניים ואבל ממושך על עצמו..." ובפרק "בסיכום" כתב ד"ר ליטמן, בין היתר, כדלהלן: "...סובל מאז הפגיעה ב-1996 בזמן שרותו במישטרה- מפגיעה גופנית בתחום האורטופדי והנוירולוגי- ובעת ובעונה אחת (בשלב מוקדם ביותר אחרי החבלה משלל התפתחויות במצב הנפשי: מידית מתגובה לדחק חריף F43.0 ICD-10- שברצף נהפכה להפרעת דחק פוסט טראומטית F43.1 POST TRAUMATIC STRESS REACTION CHRONIC ׁׂ. ובעקבותיה נהפכה התמונה להפרעת היסתגלות- פוסט טראומטית חמורה 2F43.2 ICD-10 עם תגובה חרדתית ודיכאונית מעורבת ובנוסף לכך עם מרכיבים קונברסיביים קשים ...". בחוות דעתו של ד"ר אהוד רוזיצקי (מטעם המשיב) שבדק את המערער ביום 9.1.11 צוינו, בין היתר, בפרק "סטטוס" כמה עובדות שיהיו רלוואנטיות לעניין הכרעת הועדה בעירעור זה; וכך נכתב: "חשיבה סדירה, ללא הפרעה בהליך החשיבה. תוכן- שולל תכנים פסיכוטיים....שולל תחושות אשמה סביב הארוע,שולל מחשבות וזכרונות חודרניים מהארוע. שולל הפרעות תפישה, שולל חוויות של תמונות חודרניות, שולל פלשבקים, רכוז תקין, בוחן מציאות שמור, שיפוט חברתי תקין, תובנה מלאה למצבו. שולל אובדנות ותוקפניות". בפרק "דיון" קבע ד"ר רוזיצקי כמה קביעות נוספות הרלוואנטיות לנושא דיוננו; וכך כתב, בין היתר: ".....הנבדק חווה כבר מעברו ע"פ הסימוכין פגיעות אורטופדיות, כאבים, חופשות מחלה ונכות תפקודית שאף הוכרה ע"י אגף השקום. לאור זאת נראה כי הארוע לא תואם הגדרות מובהקות של סעיף A של הגדרות DSM4-TR של הפרעת PTSD......הנבדק היה בטיפול אצל הפסיכולוג אורי ורניק בשנת 2000. ד"ר ורניק מתאר תגובות תיסכול, כעס וזעם, שמציפות את הנבדק, הטלת אחריות על הזולת. הוא מצביע על מצוקה משפחתית וזוגית המשפיעות על הנבדק.... הנבדק מדווח על מצוקה משפחתית משמעותית- אחיו היה מהמר ואלכוהוליסט, לדבריו לחץ עליו להעביר לו כספים, בתגובה התנתק ממנו, אולם גם התנתק מבני מישפחה אחרים....באותה תקופה, הנבדק עובר בדיקה פסיכיאטרית במסגרת וועדה רפואית של אגף השקום של משרד הבטחון. הרושם העולה בועדה הוא כי מדובר בתגובה חרדתית לסיטואציה קיומית ולקשיי היסתגלותו לאובדן מקום עבודתו, מעמדו ותדמיתו...הועדה לא מצאה קשר בין פציעתו לבין מצבו הנפשי...בבדיקתי אינני מוצא עדות לתסמינים חודרניים מארוע התאונה ב-1996. הנבדק אינו סובל מזיכרונות, מחשבות, תמונות ופלאשבקים מאותו ארוע. לאור זאת, הנבדק איננו ממלא נוכחות חודרנות בקריטריון B של הגדרת DSM4-TR של הפרעת PTSD, וזאת בנגוד לחוות דעתו של ד"ר ליטמן בנושא...כמו כן, לא קיימים תסמינים הימנעותיים, הנדרשים לאבחון PTSD, הקשורים לארוע ההפגנה מ-1996. הנבדק אינו נימנע מנוכחות עולים אתיופיים בקירבתו, אינו נימנע משירות המישטרה ואף רצה ורוצה עד היום לחזור לשירות המישטרה. לאור זאת, ניתן לומר כי הנבדק איננו סובל מהפרעת דחק בתר חבלתית- PTSD בגין ארוע החבלה ב-1996. הנבדק סובל מקשיי היתמודדות והיסתגלות לנכות רפואית על רקע דפוסי אישיות נוקשים ובלתי מסתגלים...הנבדק אינו סובל מהפרעת דחק בתר חבלתית-PTSD בגין ארוע חבלה בעת שירות מבצעי ב-1966...לאור זאת אין קשר בין מצבו הנפשי של הנבדק כיום לבין שרותו כשוטר במשטרת ישראל". דיון השאלה בעירעור זה היא אחת ויחידה: האם המערער סובל מ-PTSD וככל שהתשובה לכך היא בחיוב, האם מצב נפשי זה נגרם בשל הארוע שהיה למערער ביום 26.1.96? לאחר ששקלנו את חוות הדעת של שני המומחים הנ"ל ושמענו עדויותיהם לרבות עדותו של המערער עצמו ואף עיינו בתיקו הרפואי של המערער, הננו מקבלים את חוות דעתו של ד"ר אהוד רוזיצקי (מטעם המשיב) וסבורים שלא הוכח שהמערער סובל מ-PTSD כתוצאה מהארוע מ-26.1.96 וזאת בשל העידר תסמינים שונים האופייניים ל-PTSD .

...

בחוו"ד של ד"ר שלום ליטמן מיום 27.5.10 (מטעם המערער) נכתב, בין היתר כדלהלן: " .....מר שמש סובל מזיכרונות חודרניים, פלאשבקים, לביליות רגשית, ערות יתר (HYPERVIGILANCE) , ולמרות זאת גם מאובנות וקהות רגשית, ניתוק חברתי, דיכאון, נטייה לבכי, התמרמרות עמוקה, תחושה של השפלה ודחייה- חוסר אמון- וחוסר אמונה-...תחושה של קיפוח וביטול עצמי, ירידה בערך העצמי...ספסטיות,חוסר כוח, ומחשבות ניהיליסטיות, תחושה של חוסר ערך, דכדוך ודמורליזציה...מהמצב הזה ניתן להגיד שהפרעתו נהפכה להפרעת הסתגלות (פוסט טראומטית) F43.2 ICD-10 עם מצוקה נפשית קשה וחוסר אונים כולל חוסר אונות, ירידה תלולה בליבידו, והסתגלות לחיי יום יום- כולל שקיעה והחמרת סימפטומים גופניים ואבל ממושך על עצמו..." ובפרק "בסיכום" כתב ד"ר ליטמן, בין היתר, כדלהלן: "...סובל מאז הפגיעה ב-1996 בזמן שירותו במשטרה- מפגיעה גופנית בתחום האורטופדי והנוירולוגי- ובעת ובעונה אחת (בשלב מוקדם ביותר אחרי החבלה משלל התפתחויות במצב הנפשי: מידית מתגובה לדחק חריף F43.0 ICD-10- שברצף נהפכה להפרעת דחק פוסט טראומטית F43.1 POST TRAUMATIC STRESS REACTION CHRONIC ׁׂ. ובעקבותיה נהפכה התמונה להפרעת הסתגלות- פוסט טראומטית חמורה 2F43.2 ICD-10 עם תגובה חרדתית ודיכאונית מעורבת ובנוסף לכך עם מרכיבים קונברסיביים קשים ...". בחוות דעתו של ד"ר אהוד רוזיצקי (מטעם המשיב) שבדק את המערער ביום 9.1.11 צוינו, בין היתר, בפרק "סטאטוס" כמה עובדות שיהיו רלוונטיות לעניין הכרעת הוועדה בערעור זה; וכך נכתב: "חשיבה סדירה, ללא הפרעה בהליך החשיבה. תוכן- שולל תכנים פסיכוטיים....שולל תחושות אשמה סביב האירוע,שולל מחשבות וזיכרונות חודרניים מהאירוע. שולל הפרעות תפישה, שולל חוויות של תמונות חודרניות, שולל פלאשבקים, ריכוז תקין, בוחן מציאות שמור, שיפוט חברתי תקין, תובנה מלאה למצבו. שולל אובדנות ותוקפניות". בפרק "דיון" קבע ד"ר רוזיצקי כמה קביעות נוספות הרלוונטיות לנושא דיוננו; וכך כתב, בין היתר: ".....הנבדק חווה כבר מעברו ע"פ הסימוכין פגיעות אורטופדיות, כאבים, חופשות מחלה ונכות תפקודית שאף הוכרה ע"י אגף השיקום. לאור זאת נראה כי האירוע לא תואם הגדרות מובהקות של סעיף A של הגדרות DSM4-TR של הפרעת PTSD......הנבדק היה בטיפול אצל הפסיכולוג אורי ורניק בשנת 2000. ד"ר ורניק מתאר תגובות תסכול, כעס וזעם, שמציפות את הנבדק, הטלת אחריות על הזולת. הוא מצביע על מצוקה משפחתית וזוגית המשפיעות על הנבדק.... הנבדק מדווח על מצוקה משפחתית משמעותית- אחיו היה מהמר ואלכוהוליסט, לדבריו לחץ עליו להעביר לו כספים, בתגובה התנתק ממנו, אולם גם התנתק מבני משפחה אחרים....באותה תקופה, הנבדק עובר בדיקה פסיכיאטרית במסגרת וועדה רפואית של אגף השיקום של משרד הביטחון. הרושם העולה בוועדה הוא כי מדובר בתגובה חרדתית לסיטואציה קיומית ולקשיי הסתגלותו לאובדן מקום עבודתו, מעמדו ותדמיתו...הוועדה לא מצאה קשר בין פציעתו לבין מצבו הנפשי...בבדיקתי אינני מוצא עדות לתסמינים חודרניים מאירוע התאונה ב-1996. הנבדק אינו סובל מזיכרונות, מחשבות, תמונות ופלאשבקים מאותו אירוע. לאור זאת, הנבדק איננו ממלא נוכחות חודרנות בקריטריון B של הגדרת DSM4-TR של הפרעת PTSD, וזאת בניגוד לחוות דעתו של ד"ר ליטמן בנושא...כמו כן, לא קיימים תסמינים הימנעותיים, הנדרשים לאיבחון PTSD, הקשורים לאירוע ההפגנה מ-1996. הנבדק אינו נמנע מנוכחות עולים אתיופיים בקרבתו, אינו נמנע משירות המשטרה ואף רצה ורוצה עד היום לחזור לשירות המשטרה. לאור זאת, ניתן לומר כי הנבדק איננו סובל מהפרעת דחק בתר חבלתית- PTSD בגין אירוע החבלה ב-1996. הנבדק סובל מקשיי התמודדות והסתגלות לנכות רפואית על רקע דפוסי אישיות נוקשים ובלתי מסתגלים...הנבדק אינו סובל מהפרעת דחק בתר חבלתית-PTSD בגין אירוע חבלה בעת שירות מבצעי ב-1966...לאור זאת אין קשר בין מצבו הנפשי של הנבדק כיום לבין שירותו כשוטר במשטרת ישראל". דיון השאלה בערעור זה היא אחת ויחידה: האם המערער סובל מ-PTSD וככל שהתשובה לכך היא בחיוב, האם מצב נפשי זה נגרם בשל האירוע שהיה למערער ביום 26.1.96? לאחר ששקלנו את חוות הדעת של שני המומחים הנ"ל ושמענו עדויותיהם לרבות עדותו של המערער עצמו ואף עיינו בתיקו הרפואי של המערער, הננו מקבלים את חוות דעתו של ד"ר אהוד רוזיצקי (מטעם המשיב) וסבורים שלא הוכח שהמערער סובל מ-PTSD כתוצאה מהאירוע מ-26.1.96 וזאת בשל העדר תסמינים שונים האופייניים ל-PTSD .

לפיכך, החלטנו לדחות את הערעור ולהלן יובאו טעמינו גם לגופו של עניין.

לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

ערעור על החלטת קצין התגמולים אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכותו, וקבע כי אין עדות לקיומה של הפרעת דחק פוסט טראומתית Posttraumatic Stress Disorder) - PTSD), וכי לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שרותו במישטרה לבין מצבו הנפשי.

לתמיכה בעירעור הגיש המערער חוות דעת מיום 21.8.2014 של הפסיכיאטר ד"ר צבי קירש (להלן: חוות דעת קירש), אשר קבע כי קיימים אצלו כל התסמינים של PTSD, כי מחלת בתו הוותה "טריגר" להתפרצות והחמרה של התיסמונת הפוסט-טראומתית, אשר קשורה לחוויות להן נחשף במהלך שרותו.

...

לפיכך, אנו מעדיפים את מסקנת המומחה מטעם המשיב בחוות דעת ומוש 1 וחוות דעת ומוש 2, ואת אמירתו בחקירה כי למעט אפקט חרדתי שיכול להיות מושפע מגורמים רבים, אין שום סימן אחר של PTSD (עמ' 28), ואנו קובעים כי לא הוכח שהמערער חולה ב-PTSD.

אשר על כן, הערעור נדחה.

לאור דחיית הערעור, אנו מחייבים את המערער לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 7,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק.

להלן פרטים אודות המערער: המערער נולד ברוסיה ב-1968; הוא סיים מכללה להנדסאות ולמד באקדמיה צבאית ושירת שירות סדיר במשך שנתיים וחצי בצבא הסובייטי; הוא עלה ארצה ב-1990; הוא שירת במשך שנה בצה"ל בגדוד 601 בהנדסה קרבית; הוא התגייס למשטרת ישראל ב-9/1993; לאחר גיוסו הוא הוצב לשירות בעיר העתיקה בירושלים כשוטר סייר ולאחר כחודשיים הוצב לשרת ביחידת הכותל המערבי; המערער הגיש תצהיר עדות ראשית ובו פירט מספר אירועים קשים שארעו לו במהלך שרותו במישטרה: ב-12.5.96 בין צומת אדם לצומת מכמש נזרק לתוך הרכב שבו נהג המערער בקת"ב שגרם למערער לכוויה; לאחר הארוע המערער, לטענתו, לא היה יכול לאכול בשר על האש, וסבל מריחות שרופים שהזכירו לו את ריח השריפה; בשנת 1977 בשוק מחנה יהודה היה פצוץ והמערער ראה גופות ;לאחר הפיגוע המערער סבל לטענתו, ממראות, ריחות, חלומות וסיוטים, קשיי ליעה ופגיעה בתיאבון; ב-10.9.99 הוא עצר רכב בו היה חרדי עם טלפון ביד, אדם זה לפתע הגביר את המהירות כדי לברוח מהמערער, ובמקרה זה עף המערער לכיוון המדרכה והתגלגל מספר פעמים; ב-6.4.06 בכניסה לוואדי אל ג'וז החליק המערער על כתם שמן תוך כדי נסיעה והוא ניכנס חזיתית בקיר; תאונה זו לטענת המערער גרמה לו לראקטיבציה של הטראומה של הפיגוע בשוק מחנה יהודה ולאחר התאונה הוא סבל מטראומות הקשורות לפיגוע במחנה יהודה; מונחות לפנינו חוות דעת רפואיות כדלהלן: מטעם המערער-חוו"ד של פרופ' עמיחי לוי מיום 29.6.10; מטעם המשיב- חוו"ד של ד"ר חיים שם דוד מיום 2.1.12 המגיבה על חווה"ד של פרופ' עמיחי לוי ושעל בסיסה דחה המשיב את ערעור המערער; להלן- כמה ציטוטים רלוואנטיים מכל אחת מחווה"ד הנ"ל: בחוו"ד מטעם המערער מיום 29.6.10 של פרופ' עמיחי לוי נכתב, בין היתר, כדלהלן: "....ה-ICD10 פרק F43.1....מתאר הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) כך: ' זו תגובה מאוחרת ו/או ממושכת לארוע או למצב גורם-דחק (קצר מועד או ממושך) שטבעו מאיים או קטסטרופאלי באופן חריג; והוא עלול לגרום מצוקה-ניכרת כימעט לכל אדם..... סימפטומים טיפוסיים כוללים אפיזודות שבהן אדם חי מחדש את הטראומה בזכרונות חודרניים (פלאשבקים) או בחלומות המתרחשים על רקע מתמשך של תחושת 'מאובנות' וקהות רגשית; נתוק מאנשים אחרים; חוסר תגובתיות לסביבה; אבדן יכולת הנאה; והמנעות מפעילות וממצבים המזכירים את הטראומה, באופן שכיח יש פחד והמנעות מרמזים המזכירים לסובל את הטראומה-המקורית...בדרך כלל יש מצב של עוררות יתר ...תגובת בהלה מוגברת; והפרעה בשינה; תכופות מלווה בסימפטומים ובסימנים של חרדה ודכאון...ככלל , אין לקבוע איבחנה של הפרעה זו, אלא אם יש עדות לכך שהיא הופיעה בתוך 6 חודשים מארוע טראומטי, שחומרתו יוצאת דופן. אפשר לקבוע איבחנה אפשרית גם אחרי יותר מששה חודשים, בתנאי שהביטויים הקליניים הם טיפוסיים; ושכל איבחנה אחרת של ההפרעה(כגון הפרעת חרדה; או הפרעה טורדנית-כפייתית; או אפיזודה דיכאונית) איננה סבירה...התוצאה הכרונית המאוחרת של דחק קצוני, כלומר זו הבאה לידי ביטוי עשרות שנים אחרי החוויה מעוררת הדחק תסווג בקטגוריה 0.F62.....עפ"י הנתונים שבידי, מר מ.נ. לקה בתסמונת פוסט-טראומטית. התיסמונת הפוסט-טראומטית הנ"ל סיבתה/גרימתה באירועים הקשים שחוה מר נ' בעבודתו במישטרה. מדובר במילים אחרות, בקשר סיבתי/גרימתי. שיעור הנכות תואם לתקנה 34א.ד. לתקנות הנכים; כלומר מדובר בשיעור נכות של 30% ולמרבה הצער לצמיתות". בחוו"ד מטעם המשיב מיום 2.1.12 של ד"ר חיים שם דוד, נכתב, בין היתר, כדלהלן: "....הנידון סיפק חוו"ד מפי פרופ' עמיחי לוי שקובע שהנידון סובל מ-PTSD וששיעור נכותו ע"פ חוק הנכים הנו 30%.ראשית, איני מסכים עם עמיתי מהטעם הפשוט שאינו עומד בתנאים הנדרשים לאבחנו בהפרעה שכזו ונראה שמעולם לא עמד בתנאים אלו באופן מלא. שנית, שיעור נכותו שקבע נראה לי שגוי שכן בהשתמשו בחוק הנכים עליו לעמוד בקריטריונים הקבועים שם- הנידון עובד ואף מצטיין בעבודתו. ושלישית, שיעור נכות של 30% מחייב גלויי סף גירוי נמוך תכופים ומהעדויות שמצויות בידי, אין הדבר כך. להערכתי הנידון סובל מהפרעה חרדתית דיכאונית מעורבת. תורמים לה תחושת שחיקה שמדווח עליה שנים רבות תוך ניסיון לא מוצלח לעבור לתפקיד אחר, קונפליקטים עם הבן שלו, יתר לחץ דם שממנו סובל והחל לסבול למעשה לראשונה מנוב' 2005....בכל מקרה של טענה ל-PTSD ובעיקר PTSD מושהה עם ר-אקטיבציה חשוב להעריך את אמינות הנבדק. להערכתי אמינותו טובה. מהלך מחלתו המתוארת אינה אופיינית ל-PTSD ואינה עומדת בכל התנאים הדרושים לאבחנה כזו. משום כך, יש להניח שיש אירועים נוספים שתורמים לתמונה הבלתי טיפוסית של ההפרעה הנטענת שרק בחלקה עומדת בקריטריונים הקבועים עבור PTSD. מסקנות: הנידון סובל מהפרעה חרדתית מעורבת. נכותו קלה. מחצית מנכותו בשל שרותו במשטרת ישראל ומחציתה האחרת בשל תהליכים וגורמי סטרס אחרים". יצוין כי במסגרת ההוכחות הייתה הפנייה מצד ב"כ המערער למסמכים מס' 162-163 מיום 10.2.11 המצויים בתיק הרפואי.

...

רקע הערעור שלפנינו הוא על החלטת המשיב מיום 11.6.12 במסגרתה הודיע המשיב למערער דלהלן:"....לאחר עיון בתביעתך ובתוצאות הבדיקות הרפואיות והנימוקים המצוינים בחווה"ד הרפואית מתאריך 2.1.12 , הגעתי למסקנה כי ההפרעה החרדתית החמירה לאחר האירועים מ-5/96 ו-9/99 שבתקופת ועקב שירותך המשטרתי. ההחמרה שעל חשבון השירות הינה בשיעור של מחצית מדרגת הנכות הכוללת.....הוועדה הרפואית בישיבתה מיום 16.4.12 קבעה את דרגת נכותך עבור "הפרעה נפשית –הגבלה קלה בכושר תפקוד-" -5% מתוך דרגת נכאת כוללת של 10%".

להלן פרטים אודות המערער: המערער נולד ברוסיה ב-1968; הוא סיים מכללה להנדסאות ולמד באקדמיה צבאית ושירת שירות סדיר במשך שנתיים וחצי בצבא הסובייטי; הוא עלה ארצה ב-1990; הוא שירת במשך שנה בצה"ל בגדוד 601 בהנדסה קרבית; הוא התגייס למשטרת ישראל ב-9/1993; לאחר גיוסו הוא הוצב לשירות בעיר העתיקה בירושלים כשוטר סייר ולאחר כחודשיים הוצב לשרת ביחידת הכותל המערבי; המערער הגיש תצהיר עדות ראשית ובו פירט מספר אירועים קשים שאירעו לו במהלך שירותו במשטרה: ב-12.5.96 בין צומת אדם לצומת מכמש נזרק לתוך הרכב שבו נהג המערער בקת"ב שגרם למערער לכוויה; לאחר האירוע המערער, לטענתו, לא היה יכול לאכול בשר על האש, וסבל מריחות שרופים שהזכירו לו את ריח השריפה; בשנת 1977 בשוק מחנה יהודה היה פיצוץ והמערער ראה גופות ;לאחר הפיגוע המערער סבל לטענתו, ממראות, ריחות, חלומות וסיוטים, קשיי ליעה ופגיעה בתיאבון; ב-10.9.99 הוא עצר רכב בו היה חרדי עם טלפון ביד, אדם זה לפתע הגביר את המהירות כדי לברוח מהמערער, ובמקרה זה עף המערער לכיוון המדרכה והתגלגל מספר פעמים; ב-6.4.06 בכניסה לוואדי אל ג'וז החליק המערער על כתם שמן תוך כדי נסיעה והוא נכנס חזיתית בקיר; תאונה זו לטענת המערער גרמה לו לראקטיבציה של הטראומה של הפיגוע בשוק מחנה יהודה ולאחר התאונה הוא סבל מטראומות הקשורות לפיגוע במחנה יהודה; מונחות לפנינו חוות דעת רפואיות כדלהלן: מטעם המערער-חוו"ד של פרופ' עמיחי לוי מיום 29.6.10; מטעם המשיב- חוו"ד של ד"ר חיים שם דוד מיום 2.1.12 המגיבה על חווה"ד של פרופ' עמיחי לוי ושעל בסיסה דחה המשיב את ערעור המערער; להלן- כמה ציטוטים רלוונטיים מכל אחת מחווה"ד הנ"ל: בחוו"ד מטעם המערער מיום 29.6.10 של פרופ' עמיחי לוי נכתב, בין היתר, כדלהלן: "....ה-ICD10 פרק F43.1....מתאר הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) כך: ' זו תגובה מאוחרת ו/או ממושכת לאירוע או למצב גורם-דחק (קצר מועד או ממושך) שטבעו מאיים או קטסטרופלי באופן חריג; והוא עלול לגרום מצוקה-ניכרת כמעט לכל אדם..... סימפטומים טיפוסיים כוללים אפיזודות שבהן אדם חי מחדש את הטראומה בזיכרונות חודרניים (פלשבקים) או בחלומות המתרחשים על רקע מתמשך של תחושת 'מאובנות' וקהות רגשית; ניתוק מאנשים אחרים; חוסר תגובתיות לסביבה; אבדן יכולת הנאה; והימנעות מפעילות וממצבים המזכירים את הטראומה, באופן שכיח יש פחד והימנעות מרמזים המזכירים לסובל את הטראומה-המקורית...בדרך כלל יש מצב של עוררות יתר ...תגובת בהלה מוגברת; והפרעה בשינה; תכופות מלווה בסימפטומים ובסימנים של חרדה ודיכאון...ככלל , אין לקבוע אבחנה של הפרעה זו, אלא אם יש עדות לכך שהיא הופיעה בתוך 6 חודשים מאירוע טראומטי, שחומרתו יוצאת דופן. אפשר לקבוע אבחנה אפשרית גם אחרי יותר מששה חודשים, בתנאי שהביטויים הקליניים הם טיפוסיים; ושכל אבחנה אחרת של ההפרעה(כגון הפרעת חרדה; או הפרעה טורדנית-כפייתית; או אפיזודה דיכאונית) איננה סבירה...התוצאה הכרונית המאוחרת של דחק קיצוני, כלומר זו הבאה לידי ביטוי עשרות שנים אחרי החוויה מעוררת הדחק תסווג בקטגוריה 0.F62.....עפ"י הנתונים שבידי, מר מ.נ. לקה בתסמונת פוסט-טראומטית. התסמונת הפוסט-טראומטית הנ"ל סיבתה/גרימתה באירועים הקשים שחווה מר נ' בעבודתו במשטרה. מדובר במילים אחרות, בקשר סיבתי/גרימתי. שיעור הנכות תואם לתקנה 34א.ד. לתקנות הנכים; כלומר מדובר בשיעור נכות של 30% ולמרבה הצער לצמיתות". בחוו"ד מטעם המשיב מיום 2.1.12 של ד"ר חיים שם דוד, נכתב, בין היתר, כדלהלן: "....הנדון סיפק חוו"ד מפי פרופ' עמיחי לוי שקובע שהנדון סובל מ-PTSD וששיעור נכותו ע"פ חוק הנכים הינו 30%.ראשית, איני מסכים עם עמיתי מהטעם הפשוט שאינו עומד בתנאים הנדרשים לאבחנו בהפרעה שכזו ונראה שמעולם לא עמד בתנאים אלו באופן מלא. שנית, שיעור נכותו שקבע נראה לי שגוי שכן בהשתמשו בחוק הנכים עליו לעמוד בקריטריונים הקבועים שם- הנדון עובד ואף מצטיין בעבודתו. ושלישית, שיעור נכות של 30% מחייב גילויי סף גירוי נמוך תכופים ומהעדויות שמצויות בידי, אין הדבר כך. להערכתי הנדון סובל מהפרעה חרדתית דיכאונית מעורבת. תורמים לה תחושת שחיקה שמדווח עליה שנים רבות תוך ניסיון לא מוצלח לעבור לתפקיד אחר, קונפליקטים עם הבן שלו, יתר לחץ דם שממנו סובל והחל לסבול למעשה לראשונה מנוב' 2005....בכל מקרה של טענה ל-PTSD ובעיקר PTSD מושהה עם ר-אקטיבציה חשוב להעריך את אמינות הנבדק. להערכתי אמינותו טובה. מהלך מחלתו המתוארת אינה אופיינית ל-PTSD ואינה עומדת בכל התנאים הדרושים לאבחנה כזו. משום כך, יש להניח שיש אירועים נוספים שתורמים לתמונה הבלתי טיפוסית של ההפרעה הנטענת שרק בחלקה עומדת בקריטריונים הקבועים עבור PTSD. מסקנות: הנדון סובל מהפרעה חרדתית מעורבת. נכותו קלה. מחצית מנכותו בשל שירותו במשטרת ישראל ומחציתה האחרת בשל תהליכים וגורמי סטרס אחרים". יצוין כי במסגרת ההוכחות הייתה הפנייה מצד ב"כ המערער למסמכים מס' 162-163 מיום 10.2.11 המצויים בתיק הרפואי.

המסקנה מהאמור לעיל היא שאין למערער PTSD ואף לא PTSD שהופיע באיחור.

אנו מקבלים את חוות דעתו של ד"ר שם דוד בנקודה זו, אך איננו מקבלים את מסקנתו שיש לייחס לשירות במשטרה 50% מהגורמים למצבו הנפשי.

אנו סבורים שלמרות שהיו למערער אירועי חיים כגון הגירושין מאשתו הראשונה והעובדה שהיה למערער קשר רעוע עם בנו, האירועים שחווה המערער בשירותו במשטרה אשר פורטו בסעיף 3 דלעיל הם אלה שגרמו למצב הנפשי של המערער.

לאור כל האמור לעיל, הננו דוחים את טענת המערער לפיה הוא סובל מ-PTSD אך מקבלים את הערעור במובן זה שיש לייחס לשירות במשטרה את מלוא הקשר הסיבתי למצבו הנפשי דהיום.

המבקש, יליד 1982, ניפצע בתאונת דרכים במהלך שרותו במשטרת ישראל.

כן נקבעו למבקש 20% אחוזי נכות באופן זמני בגין תיסמונת פוסט טראומתית (PTSD).

...

לאור זאת, ולאור קביעתו כי התאמת תת הסעיף הוא עניין של שיקול דעת רפואי המבוסס על ידע מקצועי, לא מצא בית המשפט להתערב בקביעתה של הוועדה בעניין דרגת הנכות של המבקש בדרכי הנשימה, שלפי הכרעתו, הייתה מנומקת דיה.

דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית איפוא.