פוסט טראומה אצל שבויי מלחמות ישראל

העירעור נסב על הסרוב להכיר בנכות הנפשית, כאשר המערער טוען כי הוא סובל מתסמונת פוסט טראומטית (PTSD) בשל שהותו במאסר בתקופת שילטון המנדט הבריטי בארץ ישראל.

ועדת הערעורים אישרה החלטה זו, בפסק דינה, נשוא העירעור, מהטעם שהרופאים שבדקו אותו קבעו שאין הוא סובל כלל מ- PTSD, וכי מצבו הנפשי דהיום אינו קשור בקשר סיבתי לארועי העבר הללו, בין השהייה בכלא הבריטי, ובין קרבות מלחמת העצמאות, לאחר מכן.

כמו-כן, איזכר ב"כ המערער, בטיעוניו, בכתב ובעל פה, דברים שאמר, לכאורה, בכנס מסויים, סגן ראש אגף השקום, בשנת 2013, ולפיהם כל פדויי השבי מוכרים אצל גורמי המשיב אוטומטית כמי שסובלים מ- PTSD.

אצל המערער נמצא, כעניין שבעובדה, שאינו סובל מתסמונת פוסט טראומטית.

...

למותר לציין, דברים אלה אינם יכולים להיות תחליף להוכחת קיום מדיניות רשמית של הרשות, ככל שהוכחתה יכולה לסייע בעד המערער, וכפי שיפורט להלן - איני סבור שמלכתחילה היה בכך להועיל לו. דעתי היא כי דין הערעור להידחות.

מקובלת עלי ההבחנה שעשה ב"כ המשיב.

משמצאנו שאף אין בכוחן של הטענות, הכלליות והלא מוכחות, לעניין קיום מדיניות כזו או אחרת של המשיב, להושיע למערער, אין מנוס מדחיית הערעור, וכך אמליץ לחברותיי הנכבדות כי נפסוק.

פרופ' טיאנו ציין, כי תיסמונת בתר חבלתית מורכבת אובחנה אצל שבויי מילחמה בכלא המצרי (ר' פרוטוקול הדיון מיום 26.3.19, עמ' 789).

מה גם שפרופ' טיאנו אישר שתסמונת זו מעולם לא הופיעה אצל אף אדם בישראל בעקבות מעצר או מאסר פלילי עד שארע הדבר למשיבה עת נעצרה.

יובהר, כי לא ניתן לשלול אפשרות שיכולה להגרם פוסט טראומה כתוצאה ממעצר, ואיני בוחרת בין אסכולות בעולם הפסיכיאטריה, אך אני קובעת שבנסיבות מקרה זה אין בסיס לתחולתה של תיזה זו. פרופ' קוטלר פרופ' קוטלר בדק את המשיבה בבית הכלא נווה תרצה ביום 26.11.18 וביום 30.12.18.

...

בהיבט זה חוות הדעת סותרת את טענותיו של העותר בבקשתו לחידוש ההליכים וממילא תומכת במסקנה שיש לדחותה וזאת ללא צורך להידרש לגופה של חוות הדעת.

ברם, כפי שציינתי, בסופו של דבר מוטל על כתפי בית המשפט להכריע בשאלה הסבוכה שעמדה לפניו וכך נעשה.

אין לפני בית המשפט אלא את שעיניו רואות, ולאחר שכל המומחים נחקרו לפניי בחקירות שתי וערב במשך שעות ארוכות, התקבלה תמונה שלימה וברורה שהביאה למתן החלטתי זו. מטבע הדברים מהלכים אלה הובילו להתמשכות ההליך.

לאור כל האמור, אני קובעת, כי המשיבה מתחזה לגבי כושר שיפוטה ויכולת תיפקודה והיא כשירה לעמוד לדין, ועל כן אני מורה על חידוש הליך ההסגרה בעניינה.

מהמידע שהועבר על ידי הפסיכיאטר המטפל בו במסגרת קופת החולים עולה, כי הישתלב בטיפול פסיכיאטרי ביוני 2018, וזאת לאחר שהתקשה להתמיד בתהליך טפולי אצל פסיכולוגית של קופת החולים.

זהו חלק מהקושי שלו להניע את עצמו כתסמין פוסט טראומתי ודכאוני המשקף את השבי בחוויה ובזכרון טראומתיים.

בעיניין זה ראו את הדברים שנאמרו בע"פ 8991/10 מכבי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 27.10.11): "בית משפט זה קבע ושב וקבע, בפסקי דין רבים מיספור, כי יש לעקור מן השורש את נגע האלימות שפשה בחברתנו. במילחמה זו מוטל על בתי המשפט תפקיד חשוב ביותר, שעיקרו הוקעת התופעה וגזירת עונשים מחמירים על אלו הבוחרים לנקוט בדרך האלימות. ... אף אם נניח כי המתלונן נהג שלא כשורה במהלך הארוע, אין בכך בשום אופן כדי להצדיק את התגובה האלימה והבריונית מצד המערער. המסר החד-משמעי שעל בתי המשפט להעביר הוא כי לא ניתן להשלים, בשום מקרה, עם פיתרון סכסוכים באלימות ובכוח הזרוע, ועל כן בדין נתן בית משפט קמא משקל מרכזי בגזר הדין לחומרת מעשיו של המערער". רבות נכתב על "תת-תרבות הסכין" ועל הצורך להקיאה מקרבנו.

...

אשר על כן, החלטתי לאמץ את המלצת שירות המבחן, ולחרוג ממתחם העונש ההולם מטעמי שיקום, ולהסתפק בעונש של ריצוי מאסר בעבודות שירות , צו מבחן ופיצוי וזאת נוכח כברת הדרך המשמעותית אותה עבר הנאשם.

אשר לבקשתו של ב"כ הנאשם, להטיל על הנאשם צו שירות לתועלת הציבור, מאחר ששליחתו למאסר ולו בעבודות שירות עלולה לפגוע במקום עבודתו ועשויה להוביל לכך שישוב להתגורר בבית הוריו, ובכך יפגע הליך השיקום, לא מצאתי להיעתר לה. אני סבורה, שחומרת האירוע מחייבת ענישה של מאסר ולו בעבודות שירות.

אשר על כן, לאחר ששקלתי את השיקולים לחומרה ולקולה אני דנה את הנאשם לעונשים כדלהלן: מאסר לתקופה של 9 חודשים, שירוצה בדרך של עבודות שירות, בעיריית ומתנ"ס בית שאן ברחוב שדרות הארבעה 1 בית שאן.

בע"נ (שלום י-ם) 2476-11-13 פלוני נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 26.11.2018) נדון עניינו של חייל שנפל בשבי הירדני בחודש מרץ 1982 וכעבור 25 הגיש בקשה להכרה בהיותו לוקה ב-PTSD שניגרם במהלך שהותו בשבי.

בפיסקה 59 לפסק הדין נכתב: "ד"ר טל מציין כי המלומדים קפלן וצדוק מציינים במהדורה מספר 11 של ספרם כי הפרעה מסוג PTSD LATE ONSET עשויה לעבור ממצב חבוי למצב גלוי על רקע של התפרצות דיסוציאטיבית, או בהנתן מקרה של התעוררות זכרונות מודחקים, תחושת בהלה או של איבוד דם". עוד צוין בפסק הדין כי בעיניין ע"פ 2218/10 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 21.11.2011) הכיר בית המשפט העליון בקיומה של הפרעה פוסט טראומתית מושהית אשר פורצת לאחר תקופה של למעלה משישה חודשים ממועד היתרחשות הארוע הטראומתי.

בפסק הדין נכתב: "במאמר העונה לשם "פגיעה נפשית פוסט-טראומתית עקב שירות צבאי" - אשר נכתב על ידי פרופ' אבי בלייך, מנהל המרכז לבריאות הנפש לב השרון בנתניה ויובל מלמד, סגן מנהל המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב השרון בנתניה (שניהם מרצים בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב) - מובאים נתונים אודות לוחמי צה"ל שלקו בתגובות קרב עקב מלחמת לבנון הראשונה - 57% סבלו מ - PTSD כעבור שנה, 63% כעבור שנתיים ו - 43% כעבור שלוש שנים.

לאור זאת, על אף שבמקרה שבפנינו אין מדובר בארוע טראומתי שהתרחש במהלך פעילות מלחמתית ואין הוכחה לקיומו של "טריגר" בשנת 2009 (כפי שהודה המומחה מטעם הועדה) - אנו מקבלים את עמדתו של ד"ר פרוכטר ומכירים בקיומו של PTSD מושהה אצל המערער, ובקשר סיבתי-עובדתי בינו לבין השרות בשב"ס. קשר סיבתי משפטי אולם בקיום קשר סיבתי עובדתי אין סגי.

...

עם זאת, אנו סבורים כי תיחום הקשר הסיבתי המשפטי צריך להיעשות על-ידי בית המשפט העליון, ולא על-ידינו.

התוצאה לאור כל האמור לעיל, אנו מאמצים את חוות דעתו של מומחה הוועדה, ומשנים את המסקנה אליה הגענו בפסק דיננו מיום 4.4.2019.

אנו מבטלים את החלטת המשיב מיום 3.12.2014, וקובעים כי הוכח קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין PTSD מושהה ממנו המערער סובל לבין שירותו בשב"ס. כמו-כן אנו מחייבים את המשיב לשלם למערער, באמצעות בא-כוחו, שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 7,000 ₪ וכן את חלקו של המערער בשכר טרחתו של המומחה הרפואי מטעם הוועדה.

המיעוט היה בדעה, כי מקורו של הגרד הוא נפשי, וכי ההתאבדות היא תוצאה של תסמונת פוסט טראומטית בה לקה המנוח בעקבות השבי, שהצטרפה לנטיתו הדכאונית ממילא, נטיה שהחמירה בערוב ימיו כתוצאה מהמצב הביטחוני (האינתיפדה) והביאה בסופו של דבר לגרד ולהתאבדות.

עוד היא טוענת כי עקב חוסר מודעות ובשל חוסר נכונותו של המנוח להכיר בבעיותיו הנפשיות, אין משמעות לאי אבחונה של פוסט טראומה אצל המנוח.

בדברי ההסבר להצעת החוק נאמרו דברים החשובים לענייננו: "חוק זה מטרתו לבטא, באמצעות הכרה במעמד ומתן תשלום חודשי, את החוב שחבה מדינת ישראל כלפי מי שנפל בשבי האויב תוך כדי שירותו בצבא הגנה לישראל...

ההתקף השני הנזכר במכתב מתייחס לניסיון ההיתאבדות בשנת 1949, לאחר שיחרורו של המנוח מהשבי, שלדברי הפסיכיאטר, היה "קרוב לודאי כתוצאה מהמתח של מלחמה ושבי" (שם, שם).

...

המערערת טוענת גם כי הגרד ממנו סבל המנוח היה על רקע נפשי, ואפילו הגיעו למסקנה זו בדרך של אלימינציה (שלילת סיבות פיזיות).

סוף דבר 15.

הערעור מתקבל.

המשיב ישלם למערערת הוצאות המשפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.