פדיון ימי מחלה לא מנוצלים שנצברו אצל מורה שיצא לפנסיה

המערער הגיש תביעה שכנגד בה תבע לחייב את המשיבה לשלם לו פצויי פיטורים, פיצויים על פיטורים שלא כדין, פיצויים בגין פגיעה בשמו הטוב והתעמרות וכן תשלומי גמר חשבון בגין שכר העבודה בחודש יולי 2015, פדיון חופשה שנתית ותשלום יתרת ימי מחלה.

הובהר לו מלכתחילה כי הוא נמצא בשיחה מרצון וכי הוא רשאי להפסיק את הבירור בכל שלב ולצאת.

כמו כן חויב המערער לשאת בהוצאות המשיבה ושכר טירחת עורכי דינה בסכום של 150,000 ש"ח. בית הדין האיזורי הוסיף ואישר צוי עיקול זמניים שהוטלו ונפסק כי מבטחים "תשיב לתובעת את כל הכספים הצבורים על שם הנתבע בקופת הפיצויים המוחזקים אצלה". ההחלטה על עיכוב ביצוע בעקבות הגשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לרבות הצוו המורה למבטחים להעביר את כספי הפיצויים הצבורים בקרן הפנסיה לעמיתים ותיקים המנוהלת על ידי מבטחים (להלן – הקרן) עד למתן פסק דין בתיק, קבע בית דין זה (סגן הנשיאה א' איטח) בהחלטה מיום 19.11.2019 כי "מעבר לשאלת חבותו של המערער לשלם לדקסל את הסכום שנפסק, מעוררת בקשת מבטחים שאלה משפטית לא מבוטלת בנוגע ליכולת להורות למבטחים להעביר את כספי הצבירה (שנועדו לתשלומי פנסיה) לדקסל, מקום שלכאורה המערער עצמו טרם ביקש למשוך את כספי הצבירה ממבטחים ולחלופין טרם משולמות לו גמלאות מכוחה של אותה צבירה". לפיכך, בית הדין הורה לעכב את ביצוע הצוו עד למתן החלטה אחרת או עד למועד בו יגיש המערער בקשה למשיכת כספים מהקרן.

המערער טוען כי ההודאה והחתימה על הסכם סיום ההעסקה לא היו מרצון חופשי אלא תוך ניצול לרעה של מצבו לאחר לילה ללא שינה ותחת השפעת כדורים.

...

מסקנת בית המשפט העליון היתה לפיכך כדלקמן: "ככלל, על כספי הפיצויים הצבורים בחסכונות הפנסיונים חל סעיף 85(1א) רישא לפקודת פשיטת הרגל המתנה את העברתם לנאמן באישור בית המשפט. מסקנה זו לא תחול על כספי פיצויים הצבורים בקרנות פנסיה ותיקות, שכן אלו כפופות להוראות התקנון האחיד המתנה את זכאותו של המבוטח לקבל קצבה מהקרן בהימנעותו מלמשוך כספים כלשהם מהפנסיה. על כספי פיצויים הצבורים בקרנות פנסיה ותיקות חל אפוא סעיף 85(1א) סיפא לפקודה האוסר על העברתם לנאמן כל עוד לא הגיע מועד תשלומם כקצבה". בדיון בערעור התבקשה התייחסות המשיבה לפסק הדין בעניין מקפת.

אף מבטחים, אשר בסיכומיה סברה כי המדיניות הראויה היא כי כספי פיצויים הצבורים בקרן פנסיה ותיקה לא יוחזרו למעסיק כל עוד לא הוגשה בקשה על ידי המבוטח למשיכת כספים או לקבלת קצבה, סברה כי "אין מנוס שבתי הדין יתנו הוראה ביצועית כמו שניתנה". סוגית עיתוי העברת הכספים, שלא הועלתה על ידי המערער בבית הדין האזורי ואף לא בערעורו, הועלתה ביוזמתנו.

סוף דבר – ערעור המערער מתקבל בחלקו, באופן שמהחיוב בפסק דינו של בית הדין האזורי יופחת סכום של 900,000 ש"ח והחיוב יעמוד על סכום של 1,161,566 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כקבוע בפסק הדין ובניכוי 16,883 ש"ח בגין הפרשי שכר.

לאחר כחודש וחצי פגשה התובעת במורה חדשה, הגב' ורד כהן, שסיפרה לה כי אחת האמהות ביקשה שבנותיה ימתינו לה אצל הנתבע עד שהיא תגיע לאסוף אותן, ולמורת רוחה של המורה, הסכים לכך הנתבע.

אעיר רק כי נוכחתי, בתיק זה כמו גם בתיקים אחרים שנידונו בפני, ש"כפל המעסיקים" (משרד החינוך של עובדי ההוראה בלבד והרשות המקומית מעסיקה של שאר העובדים) בבתי הספר לעיתים גורם לכך שחלק מחובות המעסיק אינן ממולאות באופן מלא, בין היתר מאחר וכל אחד מהמעסיקים יוצא מהנחה שדבר מסוים מטופל על ידי המעסיק האחר.

כידוע, ניצול ימי מחלה הוכר בפסיקה כנזק בר פיצוי, הן בשל כך שהנפגע עשוי להזקק להם בהמשך עבודתו (ככל שמדובר בניזוק שהמשיך לעבוד, כבעניינו) והן בשל אובדן האפשרות לפדות ימי מחלה צבורים לעת פרישה, ככל שכזו קיימת במסגרת יחסי העבודה (ראו: ע"א587/89 רוזנשטיין נ' כהן ואח' (1993)).

סיכום ניזקי התובעת לאור כל האמור ניזקי התובעת מסתכמים לסכומים הבאים: ניצול ימי מחלה (עד לחודש 4/20) (סעיף 65 לעיל) – 60,000 ₪ הפסד שכר בפועל בעבר (סעיף 66 לעיל) - 30,464 ₪ הפסד הישתכרות בעתיד (סעיף 68 לעיל) - 140,000 ₪ הפסד גלובלי בשל אי קידום (סעיף 69 לעיל) - 25,000 ₪ הפסדי פנסיה (סעיף 70 לעיל) - 24,433 ש"ח עזרת צד ג' בעבר ולעתיד (סעיף 74 לעיל) - 35,000 ש"ח הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד (סעיף 78 לעיל) - 40,000 ש"ח כאב וסבל (ראה סעיף 81 לעיל) - 100,000 ש"ח סך כל ניזקי התובעת 454,897 ₪ בהתאם לאמור בסעיף 46 יש להפחית מסכום זה 10% בגין אשם תורם כך שהיתרה הנה - 409,407 ₪ לאחר ניכוי תגמולי המל"ל שעומדים על סך של 117,993 ₪ יתרת הפצוי לה זכאית התובעת הנה בסך של 291,414 ש"ח תביעת השבוב של המל"ל המל"ל זכאי, במסגרת זכותו לשיבוב ניזקו, להפרע מהנתבעים (שאינם המעסיק), עד גובה התגמולים ששילם וישלם, אך לא יותר מסה"כ הפצוי שנפסק כי על הנתבעים לשלם לתובעת.

...

לסיכום ת"א 20648-07-15 אני מחייבת את הנתבעים 2 ו-3 לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, את הסך של 291,414 ₪.

התביעה כנגד נתבעת 1 נדחית.

שקלתי באם יש מקום לחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת 1 שנתבעה חרף טיפולה הראוי בענין לאחר שזה הובא לידיעתה, אולם לנוכח העובדה כי ממילא נפתחה חזית בין נתבעת זו לבין משרד החינוך, אינני מוצאת מקום לעשות כן. בת"א 34780-10-17 אני דוחה את התביעה כנגד העירייה, ללא צו להוצאות מאותם הטעמים שלעיל.

בתובענה זו, שסכומה הכולל הוא 416,770 ₪, נתבעו הרכיבים הבאים: פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, פיצוי בגין הפסד שכר עבודה לרבות הפרישי פנסיה, פדיון ימי חופשה, פדיון ימי מחלה ופיצויים בגין עוגמת נפש.

הוצגו בפני התובע הטענות מבתי הספר השונים בהם הוצב: לא מגיע בזמן לעבודה, כשלים בתיפקוד, הורים ומורים עמדו בחוץ וחיכו, כל פניה נתקלת בסרוב, חוסר שתוף פעולה וחוסר תיקשורת עם הצוות, מעכיר את האוירה, אי שביעות מתפקודו, חוסר מקצועיות, יחסים עכורים עם אבות הבית ועובדי המנהלה, ודרישה של אחד מבתי הספר להוציא אותו בדחיפות.

נרשם בפרוטוקול - "פה אחד החליטו כולם שהנ"ל לא יכול לצאת לפנסיה מאחר ולא הגיע לגיל פרישה". לפיכך ביקשה נציגת ההסתדרות לשבץ את התובע כמלווה בהסעות, אך גזבר העיריה ציין כי הדבר בעייתי בגלל בעיות השמיעה של התובע.

לתובע ניתנו אין ספור הזדמנויות לשפור תיפקודו, אך התובע לא ניצל הזדמנויות אלה ולא שינה את דרכיו.

על פי כל ההסדרים הרלוואנטיים (ר' בפסטרנק "הסכמים קבוציים" כרך ראשון, חוצץ 12.1.8 עמוד 177, ה"ש 253 וכן בתקשי"ר – נסמן 33.272), ניתן לפדות ימי מחלה רק אם ניצולם היה נמוך מ - 65% ימי המחלה להם העובד היה זכאי.

בהיתחשב בכך שהתובע עבד אצל הנתבעת כ- 18 שנים, ויכול היה ליצבור 30 ימי מחלה מדי שנה, ברי שאם במועד סיום עבודתו נותרה לתובע יתרה בת 30 ימים, הוא ניצל הרבה יותר מאשר 65% מימי המחלה.

...

משלא מצאנו להורות על ביטול הפיטורים ועל החזרתו של התובע לעבודה, אין התובע זכאי לשכר עבודה לתקופה שלאחר פיטוריו.

מסקנה זו מתיישבת עם הנתונים בתלוש השכר האחרון (נספח ב' לתצהיר הנתבעת).

משהנתבעת הוכיחה כי אכן יתרת החופשה של התובע (81.67 שעות) שולמה במסגרת גמר החשבון, מצאנו לדחות רכיב זה. סוף דבר - התביעה מתקבלת באופן חלקי, כך שעל הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בגין פיטורים שלא כדין בסך 25,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2015 ועד התשלום בפועל.

על יסוד האמור, ומכיוון שהעובד טרם מיצה את זכאותו לתשלום בגין ימי מחלה, נדחתה בשלב זה תביעתו לתשלום פנסית נכות.

הרינו להבהיר: התשלום בגין גרירת ימי מחלה שלא נוצלו מבוסס על משכורתו האחרונה של עובד ההוראה, ערב יציאתו לחופשת מחלה.

הסעיף הרלוואנטי בתקנון קובע כי על עובד ההוראה שחלה, היינו עובד הזכאי לתשלום דמי מחלה תוך כדי תקופת עבודתו וטרם פרישתו, לנצל תחילה את ימי המחלה שנצברו אצל מעסיקו הנוכחי, ובתום ניצולם לקבל אישור מהמעסיקים הקודמים על ימי מחלה שלא נוצלו בשירותם – כל זאת לצורך מימוש זכאותו לתשלום דמי מחלה, ולא כטענת המועצה – לשם דיון תאורטי באפשרות פדיונם של ימי מחלה אלה במועד הפרישה.

...

אשר לשאלה אם התמלאו התנאים הקבועים בתקנון לגרירת ימי המחלה בנסיבות המקרה כאן, אנו מקבלים את עמדת העובד.

לא מצאנו לחייב את המועצה בתשלום הלנת שכר, וזאת משום שהחובה לשלם דמי מחלה מוטלת על המעסיק.

סוף דבר המכללה תשלם לתובע דמי מחלה, תוך 30 ימים, בהתאם לתחשיביה.

לא מצאנו לחייב את המועצה בתשלום הוצאות ושכ"ט המכללה, שכן כמפורט לעיל, חובת המכללה לשלם את דמי המחלה היא חובה עצמאית ואין במחדלי המועצה כדי להצדיק את אי ביצוע התשלום כלפי התובע.

התובע הועסק כמורה אצל הנתבע מיום 1.9.2004 עד לפיטוריו ביום 31.8.19.

מר אבו סני טען בתצהירו שלפני פיטוריו של התובע, הצטברו נגד תלונות רבות על חוסר יכולת שלו לשלוט בכיתה, על יציאת תלמידים ממנה באמצע השעור למשחק בחצר בית הספר, על איחורים ואי העברת תכנים לתלמידים והפיכת השיעורים לזמן שבו התלמידים בילו במשחקי מחשב.

לא הוכח מהו ההסדר של פדיון ימי מחלה שהיה חל על התובע בעתיד לו פרש לפנסיה מעבודתו בנתבעת.

ממילא מדובר בתביעה ספקולאטיבית שמניחה הנחה שבמועד פרישתו לא ינצל התובע ימי מחלה בשיעור המקים זכאות כזו על פי הסדרים מוכרים, והפסד ספקולאטיבי כזה ממילא נעדר כל קשר סיבתי לאקט של פיטורין של התובע שנים רבות לפני הגיעו לגיל הפרישה, ובודאי מהוה נזק שאינו ניתן לצפיה באופן סביר, במונחי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970.

גם עמידתו של התובע על רכיבי התביעה בעיניין תשלום שכר בתקופת חופשה ופצוי בשל הפסד צבירת ימי מחלה, הן תביעות בלתי מוצדקות.

...

בית הדין סבור שדין תביעה זו להידחות, מן הטעם שהיא לא הוכחה.

התוצאה התביעה מתקבלת אך ברכיב של פיצוי בגין פיטורים שלא כדין.

הנתבעת תשלם לתובע פיצוי לא ממוני בסך 40,000 ₪.