פגם משפטי בהחלטת ועדה מקומית לתכנון ובנייה

לגבי תכנית זו צוין בהסכם הגג כי היא "אושרה על ידי הועדה המקומית, לקראת הגשה לוותמ"ל". שבועות ספורים לאחר מכן, ומשניתנה המלצת מנהלת מינהל התיכנון בעיניין, החליטה ועדת השרים לעינייני תיכנון, בנייה, מקרקעין ודיור (להלן: קבינט הדיור) להכריז על המקרקעין כעל "מיתחם מועדף לדיור" לפי החוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), התשע"ד–2014 (להלן: חוק הוותמ"ל או החוק).

אולם, נקודת המוצא לבחינת תקינות החלטותיה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת תיכנון עליונה וייטה שלא להתערב בהחלטות מקצועיות של רשויות התיכנון, אלא אם הוכח קיומו של פגם משפטי בהליך קבלת ההחלטות, או שההחלטה לוקה בחוסר סבירות קצוני (בג"ץ 5974/17 המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל נ' המועצה הארצית לתיכנון ובניה, פסקה 19 (23.1.2019)).

...

משהגיע למסקנה זו, נמנע בית משפט קמא מלדון בטענות נוספות שהועלו נגד התכנית באשר לשימושים שנקבעו בה, נחיצותה, והתאמתה לתכנון בוותמ"ל. עיקרי טענות הצדדים בערעור המערערות כולן טוענות כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי התכנית סותרת את הוראות תמ"א 35 באופן המצדיק את ביטולה.

על מנת להתגבר על בעיית "הביצה והתרנגולת" מצאו המערערות במסגרת ההליך התכנוני פתרונות, שאכן בחלקם יש מידה מסוימת של מלאכותיות: רשות מקרקעי ישראל צורפה כיזם של התוכנית, למרות שהאחריות העיקרית לתכנונה ולהגשתה היא של עיריית נתיבות; האפשרות לממש את התוכנית ביחס ל-100 הדונם שבמחלוקת הותנתה, הלכה למעשה, בהשלמת תיקון הגבולות, והעברת מכלול המקרקעין לתחום שיפוטה של העיר נתיבות; ההתאמה של התוכנית להוראות תמ"א 35 נבחנת על בסיס ההנחה ש- 100 הדונם במחלוקת אינם מקרקעין השייכים למושב תקומה וכיו"ב. בכל אלה קיימים קשיים, ואולם בסופו של דבר, כפי שמטיב חברי, השופט אלרון, להראות, לא כאלה המצדיקים את התערבותנו בהליך התכנוני.

השופט נ' הנדל: אני מסכים עם חברי, השופט י' אלרון, כי דין הערעורים להתקבל "במובן זה שפסק דינו של בית משפט קמא יבוטל, ואילו החלטת הוותמ"ל לאשר את התכנית – תעמוד בעינה". אמנם, המשיבים בהליך דנן נטלו חלק בהליכי התכנון, והתנגדו לקידום תוכנית המריבה, אך בכך אין די, שכן הטענות בדבר סתירה, כביכול, בין התוכנית להוראות תמ"א 35 הועלו לראשונה רק במהלך בירור העתירה המינהלית מטעם המשיבים.

אף על פי כן, לאחר העיון בחומר – ודווקא לאור הסיווגים שהוצגו לעיל – הגעתי למסקנה שאין הצדקה להשיב את הדיון.

כמו כן הוסיפה וטענה המבקשת כי התובעת לא הציגה בפני בית המשפט את התמונה המלאה, לא שתפה במסגרת הדיון את בית המשפט בהליכים מקבילים ובהחלטות שניתנו במסגרת הליכים אחרים המתנהלים בין הצדדים, ובהסכמות שהושגו ביניהם, אשר התנהלו בין הצדדים במסגרת ערעור על החלטות הועדה המקומית לתיכנון ובנייה בב"ש. בתגובתה לבקשה טענה התובעת בתמצית כי היא מיתנגדת לבקשה מכל וכל וכי עסקינן בניסיון מטעם הנתבעים להאריך את ההליכים ולדחות את הקץ, וכי עסקינן בתובענה חסרת סיכוי ממילא.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה הגעתי להכרעה כי דינה להיתקבל, ולהלן נימוקי: הדרך לביטול החלטה או פסק דין אזרחי שניתן במעמד צד אחד היתה קבועה בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ”ד – 1984 , תחת הכותרת "ביטול החלטה על פי צד אחד", וזאת לשון התקנה: "ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה – לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם". ביום 1.1.2021 ניכנסו לתוקף התקנות החדשות של סדר הדין האזרחי, כך שהתקנה הרלוואנטית שיש להתבסס עליה בעת הגשת הבקשה לביטול פסק הדין הנה תקנה 131 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט - 2018, הקובעת כדלקמן: "...נתן בית המשפט החלטה לפי צד אחד והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול בתוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט לבטלה, בתנאים שייראו לו...". לעניין הביטול, יש להבחין בין פסק דין שניתן במעמד צד אחד כאשר נפל פגם בהליך המשפטי שהביא לפסק הדין, כגון שנפל פגם בהמצאת כתב התביעה לידי הנתבע או שהנתבע לא קיבל הזמנה לדיון, שאו אז עסקינן בבטול משקולי צדק, לבין מצב שלא נפל פגם בהליך המשפטי שהוביל לפסק דין ואז עסקינן בבטול נתון לשיקול דעתו של בית המשפט.

...

ביום ה- 10/3/21, ניתן פסק הדין בתובענה דנא במעמד צד אחד, בו קבעתי כי לאחר ששקלתי את טענות התובעת, ובשים לב כי החלטת ביהמ"ש בדבר קביעת מועד הדיון הומצאה לנתבעים, אולם הם לא התייצבו לדיון, אני נעתרת לבקשת התובעת למתן פסק דין בהעדר התייצבות.

לאחר שעיינתי בבקשה, ולאחר ששקלתי את האינטרסים השונים של הצדדים, אני סבורה שיש לאפשר לנתבעים להוכיח את טענותיהם בבית המשפט, ולאפשר להם את יומם, אך זאת תוך חיובם בהוצאות בשל אי התייצבותם לדיון, הוצאות בסך של 750 ₪ לטובת התובעת, וללא כל קשר לתוצאות ההליך.

סוף דבר אני מבטלת את פסק הדין שניתן במעמד צד אחד, וזאת בכפוף לתשלום הוצאות לטובת התובעת בסך של 750 ₪, ללא קשר לתוצאות ההליך, אשר יופקדו בקופת בית המשפט תוך 20 יום.

אני קובעת התיק בשנית לדיון ליום 26.12.2021 בשעה 10:00, בנוכחות בעלי הדין.

דיון ניתוח טענות הצדדים ייעשה בהתאם להקף היתערבות בית משפט לעניינים מינהליים בהליכי תיכנון מסוג זה כפי שנקבע על ידי השופט יוסף אלרון בעע"מ 29/20 ו-69/20 הועדה המקומית לתיכנון ולבניה נתיבות נגד מועצה מקומית שדות נגב (26.11.2020)(להלן-עניין נתיבות): "ככל החלטה מנהלית אחרת, החלטה לקדם תכנית במסלול מזורז באמצעות הוותמ"ל כפופה לכללי המשפט המינהלי. אולם, נקודת המוצא לבחינת תקינות החלטותיה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת תיכנון עליונה וייטה שלא להתערב בהחלטות מקצועיות של רשויות התיכנון, אלא אם הוכח קיומו של פגם משפטי בהליך קבלת ההחלטות, או שההחלטה לוקה בחוסר סבירות קצוני". עוד ראו בג"ץ 3917/14 פורום הארגונים למען יער ירושלים נגד הוועדה הארצית לתיכנון ולבניה תשתיות לאומיות (17.12.2014) בו נקבע לעניין הקף ההתערבות המצומצם כי "הדברים נכונים במיוחד כאשר עסקינן בהחלטת ות"ל שאושרה וקיבלה תוקף של החלטת ממשלה". ובמקרה זה מדובר בותמ"ל שהוא מוסד תיכנון ארצי רם דרג ובהחלטת ממשלת ישראל שאישרה את התכנית.

...

לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי הצדקה להשלים טיעונים בהסתמך על אותו פסק דין שניתן ביום 31.1.2021.

ניתן לטעמי להסתפק בהלכות שנקבעו על ידי בית המשפט העליון חלקן גם מוזכרות בו. סיכום לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את שתי העתירות: עת"מ 43805-12-19 ועת"מ 52434-01-20.

אני מחייב את העותר בעת"מ 43805-12-19 לשלם למשיבות 2-1 (יחדיו) הוצאות משפט בסכום של 7,000 ש"ח. אני מחייב את העותרים בעת"מ 52434-01-20 לשלם ביחד ולחוד למשיבות 4-1 לעתירתם (יחדיו) הוצאות משפט בסכום של 7,000 ש"ח. סכומי ההוצאות נקבעו על הצד הנמוך בשל הדרך בה פעלו המשיבות מטעם המדינה, למרות שכתבי התשובה הוגשו לאחר ההחלטה על איחוד הדיון בעתירות, הוגשו שני כתבי תשובה נפרדים ובהם חלקים חופפים וחלקים על דרך ההפניה, עובדה שהקשתה על העותרים להיערך לדיון ראו דברי ב"כ העותר בפתח הדיון.

בהתאם לסעיף 198(ח) לחוק התיכנון והבנייה הקובע כי: "על החלטת ועדת הערר ניתן לערער, בשאלה משפטית בלבד, לבית המשפט לעניינים מינהליים..."; על פי הפסיקה, ועדת הערר היא גוף מקצועי בעל ידע ומומחיות לעניין קביעת ירידת ערך; בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיה בשאלת הזכאות לפצוי, ואינו מחליף את שיקול הדעת המקצועי של חבריה בעינייני תיכנון ובניה, בשקול דעתו; בית המשפט אך בוחן את אופן הפעלת שיקול הדעת והאם ההחלטה שהתקבלה מצויה בגדר מיתחם הסבירות; בית המשפט יתערב בהחלטת ועדת ערר רק אם נפל בה פגם בתחום המשפט המינהלי, כמו חוסר סמכות, חוסר סבירות קצוני (השוו: בר"ם 1874/12 הועדה המקומית לתיכנון ובנייה חולון נ' אנג'ל, פס' 8 (נבו 1.5.2012).

...

בסיכומו של דבר צוין על ידי ועדת הערר כי, העוררים לא הרימו את הנטל להוכיח את קיומה של פגיעה במקרקעין לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה; צוין על ידי הוועדה כי: "95. לא רק שלא שוכנענו כי השינוי שהביאה לעולם התכנית הנדונה גרם לפגיעה בחלקת העוררים, אלא שבשומה שהוגשה מטעמם נפלו פגמים מהותיים שדי בהם כדי לדחות את הערר: אי הנחת תשתית ראייתית לראשי הנזק הנטענים; היעדר ניתוח השלכות המצב התכנוני הקודם של שווי מקרקעי העוררים והשפעת קיומו של השטח הציבורי הגובל בהם ממזרח; והיעדר מסד נתונים התומך בשיעורי הפגיעה". תמצית טענות המערערים לטענת המערערים, טעתה ועדת הערר כאשר לא הפעילה את סמכויותיה למינוי שמאי מטעמה, בהתאם לסמכותה הקבועה בסעיף 198(ו)(2) לחוק התכנון והבנייה.

סוף דבר.

הערעור נדחה.

אני מחייב את המערערים לשלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.

על דרך הכלל בית המשפט אינו מיתערב בהחלטה מקצועית של גופי התיכנון ואינו ממיר את שיקול דעתה של הרשות התכנונית בשקול דעתו אלא אם הוכח קיומו של פגם משפטי בהליך קבלת ההחלטות, או שההחלטה לוקה בחוסר סבירות קצוני (בג"ץ 5974/17 המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל נ' המועצה הארצית לתיכנון ובניה, פסקה 19 (23.1.2019)).

את תקינות החלטות הותמ"ל יש לבחון בשלושה מישורים: מישור הסמכות, מישור ההליך ומישור שיקול הדעת: "במישור הסמכות יש להקפיד כי התיכנון נעשה על פי התנאים והסמכויות שהוענקו לממשלה ולוותמ"ל בחוק הוותמ"ל; במישור ההליך יש לעמוד על כך כי שלבי התיכנון הקבועים בחוק היתקיימו כדין; ובמישור שיקול הדעת יש לתת את הדעת לאיזון בין השיקולים השונים שביסוד ההחלטה, ובפרט, בין החשש במסלול המזורז, לבין הצורך באישור התכנית בפרקי זמן קצרים לשם הגדלת הצע הדירות" (עע"מ 29/20 הועדה המקומית לתיכנון ולבניה נתיבות נ' מועצה מקומית שדות נגב, פסקה 21 (26.11.2020)).

...

לא מצאתי שיש להתערב במסקנה זו שגם היא מצויה בתחום מומחיות מוסדות התכנון.

יודגש שהעירייה סבורה שיש לדחות את העתירה והיא אינה חוששת שהתכנית תטיל עליה מעמסה כספית שהיא אינה יכולה לעמוד בה. בעניין זה אני מקבלת את עמדת המשיבות 3-1 כי אין חובה לקבוע בתכנית הוראות לאיזון בין היקף השימוש למגורים לשימושי תעסוקה ומסחר והדבר נגזר מצרכי המקום והתכנון, כפי שנעשה בפועל.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, ומאחר שלא מצאתי פגם בהחלטת רשויות התכנון המצדיק התערבות בית המשפט לעניינים מנהליים, אני דוחה את העתירה.