פגיעת רסיסים מכדורי מרדף של חיילי צה"ל

שם, נפגע התובע בעינו במהלך דיכוי, באמצעות ירי, של הפגנה אלימה של בחורי "שבאב" רעולי פנים, אשר יידו אבנים על חיילי צה"ל. התובע נפגע שעה שעמד בפתח חנות נעליים, הממוקמת בסמטה בה היתרחש מרדף של חיילי צה"ל. רסיסים של כדור שפגע בדלת הברזל של החנות פגעו בעינו.

...

חיפשנו ולא מצאנו.

על יסוד האמור סבורני כי דין הערעור להתקבל, במובן זה שתוטל על המדינה אחריות לפי עוולת הרשלנות למותו של המנוח.

הערעור מתקבל אפוא.

החייל גיא אפריאט, שהה במחסום באותה העת במסגרת שירות המילואים, והיה עד למתרחש, העיד במישטרה ביום 2.2.2005: "בחודש נובמבר שנה שעברה במסגרת שירות מילואים שלי הייתי בקלקיליה במחסום 109. במהלך המשמרת שלי הגיע אזרח שדיבר עם מפקד המחסום שבו הייתי...אותו אזרח הזדהה בתור נציג של חברת איתוראן ודיווח על רכב שמעורה בשוד ויתכן שיגיע למחסום שלנו. כמו כן, הוא דיווח שברכב יש אדם או אנשים חמושים בנשק. בשלב הזה מפקד המחסום והאזרח עברו לצד המרוחק של המחסום. ...אנחנו סגרנו את המחסום ותפסנו עמדתו מאחורי הבטונדות. מעט לאחר מכן, ראיתי רכב שמגיע במהירות למחסום ובמקביל שמעתי סירנות של המישטרה. מפקד המחסום סימן לרכב לעצור, הוא פרץ את המחסום. כאשר הרכב היה מקביל אלי, שמעתי מספר יריות אשר נורו מתוך הרכב, עקב כך פתחתי באש לכיוון הרכב ויריתי בערך כשני כדורים או שלוש ולאחר שהרכב היתרחק מהמקום ראיתי רכב אחר פרטי שפותח במרדף אחרי הרכב הנמלט, מעט לאחר מכן שמעתי מספר יריות מכיוון ששני הרכבים נסעו...לאחר כחצי דקה הגיע במהירות הרכב הרודף ונהגו וטען כי הוא פגע בגלגלים של הרכב הבורח..." ראו עדותו עמ' 7 בתיק המישטרה, ההדגשה אינה במקור).

דרך הפעולה בה נקט המאבטח, בכלל זה ההכרח, כטענתו, לפתוח באש הגם שתפקידו האזרחי מתמצה במניעת גניבת רכבים ופגיעה ברכוש ("אוכף" מטעם איתוראן), אכן אינה נקיה מספקות כלל ועיקר, לא כל שכן כאשר עסקינן בארוע נושא אופי בטחוני עליו אמונים חיילי צה"ל שעמדו במחסום, כפי שמצינו לעיל.

בחוות הדעת הפתולוגית של דר' היס מיום 21/12/2004 נרשם: " מותו נגרם מנזקים חמורים לכבד וכליה ימנית, לדפנות של וריד הכבד הימני ווריד הנבוב התחתון לסרעפת ולמזנטריום של מעי הגס עם איבוד דם נרחב בעקבות רסיסי קליע דרך בטן עליונה מימין (פצע כניסת קליע בגב מימין מסומן 5א')". עוד נקבע בחוות הדעת כי כיוון תעלת הקליע-"מאחורה קדימה", ובנוסף נמצא פצע כניסת קליע בגב מימין, ופצע פגיעת רסיס בגב מימין.

ראה בעיניין זה בספרו של קדמי, על הראיות - חלק שלישי (תשס"ד, 2003), 1649: "דין ההמנעות כדין ההודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע". דברים אלו נפסקו עוד בע"א 27/91 קבלו נ. שמעון עבודות מתכת, פ"ד מט(1) 450, 457 שם נאמר:"...המנעות מלהביא ראיה רלוואנטית תוביל את בית המשפט למסקנה, שאילו הובאה, היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנימנע מהגשתה...". בנסיבות אלו, יש לקבוע כי אי זמונם של החיילים כמו גם המומחה הבאליסטי מטעם המישטרה, פועל במקרה דנן לחובת התובעים.

...

על רקע האמור לעיל, הוגשה תובענה זו בשנית, תחילה (שוב) במחוז צפון (בבית המשפט השלום בעפולה) ובעקבות טענת הנתבעים להיעדר סמכות מקומית, הועברה התובענה להמשך בירור למחוז תל אביב, כאמור בהחלטתה של כב' השופטת נאשף אבו-אחמד מיום 25/2/16.

סוף דבר אין חולק כי מדובר בתוצאה טרגית בה מצא המנוח את מותו באירוע מושא התובענה, אשר כאמור לעיל, בזמן אמת נשא אופי ביטחוני.

על כן, לא נותר אלא לקבוע כי דין התביעה כנגד הנתבעים דנן להידחות.

התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪.

שם, נפגע התובע בעינו במהלך דיכוי, באמצעות ירי, של הפגנה אלימה של בחורי "שבאב" רעולי פנים, אשר יידו אבנים על חיילי צה"ל. התובע נפגע שעה שעמד בפתח חנות נעליים, הממוקמת בסמטה בה היתרחש מרדף של חיילי צה"ל. רסיסים של כדור שפגע בדלת הברזל של החנות פגעו בעינו.

...

חיפשנו ולא מצאנו.

על יסוד האמור סבורני כי דין הערעור להתקבל, במובן זה שתוטל על המדינה אחריות לפי עוולת הרשלנות למותו של המנוח.

הערעור מתקבל אפוא.

בתביעה נטען כי ביום 3.12.88 נפגע התובע בעינו במהלך דיכוי, באמצעות ירי, של הפגנה אלימה של בחורי "שבאב" רעולי פנים, אשר יידו אבנים על חיילי צה"ל. התובע טען כי נפגע שעה שעמד בפתח חנות נעליים, הממוקמת בסמטה בה היתרחש מרדף של חיילי צה"ל. הוא נפגע בעינו מרסיסים של כדור שפגע בדלת הברזל של החנות.

...

לאחר שעיינתי בנימוקים שהביאו את בית המשפט המחוזי למסקנה כי ניתן להטיל אחריות על המדינה במסגרת עוולת הרשלנות על הפגיעה שנפגע התובע, הגעתי למסקנה כי אין להתערב בפסק דינו.

לאור מסקנה זו, לפיה אכן נפגע התובע מירי של חיילי צה"ל, מתעוררת השאלה – לצורך הטלת אחריות בעוולת הרשלנות – אם הירי בוצע תוך כדי התרשלות, אם לאו.

אי לכך, הערעור נדחה.

מעבר למחלוקת זו מכחישים הנתבעים גם את העובדה שהתובע נפגע בכתפו וכן שהפציעה ברגלו הינה מקליע ירי, אלא היה לו, לטענתם, קרע ברצועות שאירע עת שברח מהחיילים בעת המרדף.

כוח של חיילי צה"ל שהגיע למקום המרעה וחצה במהירות את השדה בכוונה להגיע לאזור ההתרחשויות ירה יריות מספר לעבר עדר הכבשים שרעה מסביבו של התובע.

בחוות-דעתו של ד"ר הרולד קלצ'קו מטעם התובע מצא הרופא כי מדובר בפציעה חודרת שנגרמה מירי, ולעמדתו: "במקרה זה ניתן להבחין בצלקת הגדולה שנותרה בחלק הקידמי של הירך אשר מסמנת את מקום יציאת הכדור. לכן, סביר להניח שהכדור שגרם לפציעת התובע נורה מכיוון הגב לעבר חלקו החזיתי של הגוף". פרופ' שטיין מטעם הנתבעים לא מצא צלקות של פצע כניסה ו/או פצע יציאה של קליע ובצילומי הרנטגן לא ראה רסיסי מתכת או שרידי קליע.

הוראה זו מקיימת את כלל היחסיות ומטרתה "לתת לנמלט שכבר קלט את הקריאה 'עצור', ולא נעצר מיד, הזדמנות חוזרת לאחר כל יריה בודדת להיעצר ולהסגיר את עצמו לידי הרודפים". בדנ"א 1965/99 מדינת ישראל נ' אחלייל שאותו הגישה המדינה על פסק-הדין האמור, החליט כבוד הנשיא ברק שלא לקיים דיון נוסף, כי לעמדתו "כל שנקבע בפסק הדין הוא ובנסיבותיו של המקרה שנדון שם, יש לראות בהתנהגותם של החיילים משום התרשלות שלא נסתרה", ולא יצאה הלכה כי כל אימת שמתבצע ירי בו זמנית ב"בודדת", מועבר נטל ההוכחה לכתפי המדינה להוכיח כי הסטייה מהנוהל הייתה סבירה בנסיבות העניין.

...

על-כן אני קובעת כי לא הוכחה עוולת הרשלנות ודין התביעה להדחות.

אני דוחה את עמדת בא-כוח התובע כי פרופ' פינסטרבוש טעה בהערכת שעורי הנכות על-פי הנתונים הקליניים שמצא.

אשר-על-כן אני דוחה את התביעה כי במעשי הנתבעים לא היתקיימו היסודות של עוולת הרשלנות, ואני מחייבת את התובע לשלם לנתבעים ביחד שכר טירחת עורך-דין והוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 ש"ח בצרוף מע"מ. התובע יישא ביתרת האגרה, אם חלה על התביעה.