פגיעה מכוונת ברכב עקב סכסוך חניה

אין מדובר בהתפרעות של פעילי מחאה או בגל של הצתות, או אז היו נפגעים רכבים נוספים אלא מדובר בפגיעה מכוונת בנתבע וזאת כאות אזהרה או "להכאיב" לו ברכוש עת שתי ההתרחשויות היו בסמוך לבית מגוריו, ולא במקריות.

האם הפגיעה ברכוש הנתבע היא בשל סיכסוך שהוא מודע לו? האם בשל עסוקו? שכן, ידוע הוא כי עיסוק מסוים עלול ליגרור סיכון גבוה יותר מפני תביעות מחד, או חשש לפגיעות מאידך.

גם אם חניה בחניה סגורה הייתה מקשה על המצית, המצית יכול היה לא לבחור הצתה הרכב אלא הצתת הצמחייה מסביב לביתו שהייתה מתפשטת ועלולה לפגוע גם ברכבם חונים בשים לב לרחוב ההולנדי שקיימת צפיפות מטבעה לרכבים הנוסעים במקום משישנה חניה משני הצדדים.

אני קובעת כי הסיכון כן היה צפוי ביחס לפגיעה ברכושו או בחייו של הנתבע אולם הסיכון לא היה צפוי ביחס להצתת רכבו ועל כן ניתק הקשר הסיבתי המגולם בסעיף 39 לפקודת הנזיקין.

...

עולה, שקיים קושי להטיל על הנתבע חיוב כלשהו, שהרי כל עוד מותר לו לחנות בחניה ציבורית – וכי מה נלין עליו ? סיכומו של דבר, על יסוד כל האמור לעיל, אני סבורה כי יש תחולה לסעיף 39 לפקודת הנזיקין וכי נטל הראיה עובר לנתבע להוכיח כי לא הייתה התרשלות.

אני קובעת כי הסיכון כן היה צפוי ביחס לפגיעה ברכושו או בחייו של הנתבע אולם הסיכון לא היה צפוי ביחס להצתת רכבו ועל כן ניתק הקשר הסיבתי המגולם בסעיף 39 לפקודת הנזיקין.

בנסיבות העניין בהן אין חולק שרכבו של התובע ניזוק כתוצאה מהאש שיצאה מרכבו של הנתבע, והיה עליו לשאת בחלק מהתיקונים על חשבונו, והתוצאה היא מכוח הכרח הנסיבות הגם שסבורני כי היה מקום ולו מבחינת "ועשית הישר והטוב" לפצות את התובע מש"רוח חכמים אינה נוחה הימנו" עם תוצאה בה הניזוק סופג את נזקיו מבחינת דיני היושר – איני סבורה כי יש להכביד ולהטיל עליו הוצאות נוספות.

המשיב החל לעקוב אחרי המנוח במטרה לפגוע בו. בשלב מסוים, המשיב האיץ את נסיעתו ופגע בכוונה באופנוע בעצמה רבה.

מנגד, ביקש בא כוח המבקשת להדגיש כי אין המדובר הוא במעשה רגעי אלא קדם לו מעקב אחר המנוח, הצטיידות בסכין, הפלתו של המנוח מאופנוע באמצעות המכונית ולאחר מכן דקירתו מספר פעמים.

המדובר היה במקרה בו ירה העורר במנוח בעקבות סיכסוך על חניה ופגיעה של הקרבן באישתו של העורר.

...

באותו המקרה אכן מצא בית המשפט כי המסוכנות של העורר הייתה ספציפית כלפי המנוח, ואילו בענייננו כתב שירות המבחן כי קיים אצל המשיב חשש להישנותה של התנהגות אלימה.

לגבי בש"פ 6506/03 יקשה עליי להתייחס, שכן מההחלטה לא עולות הנסיבות החריגות מהן בא בית המשפט העליון הנכבד למסקנה כי ניתן להורות על שחרור הנאשם ברצח לחלופה.

אשר על כן, אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים.

כך, לא סביר שהמתלונן יתאר פגיעה מכוונת חוזרת ונשנית ברכב המתלוננת אך לא יזכור לכל הפחות את מיקום כלי הרכב ומוקד הפגיעה בהם, כשלעניין זה גם לא סבירה הטענה כי פגיעות אלה לא הותירו כל נזק ברכב המתלוננת; כך בנוגע לתאורו את אופן היתרחשות הארוע והכניסה לחניה, השונה לחלוטין מתאורן של המתלוננת והנאשמת; כך גם לא סביר שבבית משפט לא יזכור המתלונן שהיה עד לכך שהנאשמת דחפה את המתלוננת, ולא יזכור בבירור את משיכתה של הנאשמת בחולצתו; וכך גם לא סביר שהמתלוננים יעידו על איום ברצח לראשונה בבית המשפט, מבלי שהדבר נימסר על ידם מיד לאחר הארוע בחקירה במישטרה, לפני כארבע שנים.

הינה כי כן, בחינת גרסת המתלוננים מעלה כי הגם שקיים גרעין של אמת באשר לקיומו של ויכוח קולני בין הנאשמת למתלוננת על רקע סיכסוך חניה, הרי שאין בתשתית הראייתית שהונחה לפניי כדי לקבוע, מעל לספק סביר, כי הנאשמת ביצעה את המיוחס לה בכתב האישום ונותר ספק באשר לאופן המדויק בו היתרחש הארוע.

...

סוף דבר מגרסאות המתלוננים איני יכול לקבוע, מעבר לספק סביר, את אופן התרחשות האירוע מושא כתב האישום, ובכלל זה התנהגות אלימה מצד הנאשמת כלפי מי מהם או הטחת איום כזה או אחר.

בענייננו אין מחלוקת כי הדברים נאמרו באידנא דריתחא, תוך כדי וויכוח קולני בין הצדדים והתלהמות הדדית בשל ריב על מקום חניה, ועל כן אני סבור כי מדובר באמירות שעניינן, לכל היותר, ניבולי פה והוצאת קיטור, שהאדם הסביר לא היה תופס אותם כאיום בנסיבות אלה.

לאור כל האמור, אני מזכה את הנאשמת מהמיוחס לה בכתב האישום, וזאת מחמת הספק.

לפניי תביעה כספית/נזיקית ע"ס 144,547 ₪, שביסודה הליכים משפטיים שהתנהלו בין בעלי הדין, שהם שכנים המתגוררים בסמיכות זה לזו, ואשר תחילתה בסכסוך קודם שהתגלע ביניהם בנוגע לבנייה במקרקעין וחניית רכבים בשטח המגורים המשותף.

על מנת להוכיח עוולת הנגישה, יש להוכיח כי הפעולות האמורות נעשו בזדון ובמטרה להזיק, והתובע לא עמד בנטל זה. אף שכב' השופטת ע' גולומב דחתה את הבקשה, הקביעה שלה כי עליית התובע עם רכבו על סימון החניה מהוה משום עשיית דין עצמית, שהביאה לאי חיוב הנתבעת בתשלום הוצאות ההליך חרף דחייתו, מלמדת כי התלונה במישטרה והבקשה למניעת הטרדה מאיימת, שעניינן בארוע הפגיעה בסימון החניה, לא נעשו בזדון ומתוך מטרה להרע לתובע.

ימים סופרים לאחר מכן (ביום 27.12.18) הגיש עיסאם בקשה דחופה לביטול ההחלטה האוסרת עליו לשאת נשק, ובמסגרתה טען כי רים הגישה את הבקשה בחוסר תום לב ותוך הטעיית בית המשפט, ופרש בפני בית המשפט את מלוא ההליכים שהתנהלו בין הצדדים, ובכלל זה ההליך השני שבפני כב' השופטת הבכירה ר' נדאף, שאותו בחרה רים להעלים מבקשתה, במכוון ובמטרה לפגוע בפרנסתו וביודעה השלכות הטלת איסור החזקת נשק, למצער עד לדיון במעמד הצדדים.

היתנהלות זו זכתה להתייחסות מפורשת בפסק דינה של כב' השופטת ע' גולומב שציינה כי "לבקשה שהוגשה ונדונה במעמד צד אחד, ראתה המבקשת לנכון לצרף רק אחת משתי ההחלטות השיפוטיות בעיניינם של הצדדים מהשנה האחרונה, היא החלטת כב' סגן הנשיא א. זגורי אשר נענה חלקית לבקשה ליתן צו הגנה נגד המשיב. את החלטת כב' השופטת הבכירה רים נדאף, בה ניתן כנגד המבקשת עצמה צו למניעת הטרדה מאיימת לבקשת המשיב, וזאת לפני חודשים בודדים, לא הציגה המבקשת בבקשתה ולא גילתה אודותיה". משכך נקבע כי "היתנהלות דיונית מעין זו אין להלום, בפרט שמדובר בבעל דין המבקש כי יינתן בעיניינו צו במעמד צד אחד, דבר המחייב גילוי של מכלול העובדות הרלבנטיות שבידיעתו. לא מצאתי כל מענה סביר ומניח את הדעת מצד המבקשת להתנהלות זו שיש בה משום חוסר תום-לב דיוני. דומה כי די בכך כדי להצדיק את דחיית הבקשה הנוכחית כפי שהוגשה". השנייה - הקביעה ולפיה רים עשתה שימוש בהליך מניעת הטרדה מאיימת עקב סיכסוך הנוגע לחניה, בפעם השנייה, אף לאחר שהוסבר לה קודם לכן בהליך בפני כב' השופט זגורי, שאין מקום להכריע בבקשה בסכסוך הנוגע לשימוש בשטח החניה, באופן עקיף תחת האיצטלה של צו מניעת הטרדה מאיימת.

...

לפי שאכנס לעובי הקורה אומר כי אין בידי לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה, כי גרסת התובע בדבר סימון הרובריקה של איסור הנשיאה והחזקת הנשק בטופס הבקשה למתן צו מניעת הטרדה מאיימת, מהווה שינוי חזית לו היא מתנגדת (סע' 7 לסיכומים), משום שטענה זו נטענה מפורשות בכתב התביעה (סע' 27(ג)) והוכחשה ע"י הנתבעת בסעיף 23 לכתב ההגנה.

דא עקא, התובע נמנע מלהציג תלושי השכר שהונפקו לו בתקופה בה נשללה ממנו נשיאת הנשק, קרי בחודשים ינואר ופברואר 2019, ומשכך אין לפניי נתונים מלאים בדבר הפסד השכר שנגרם לתובע במהלך תקופה זו, והאם הוא מימש זכויות אחרות שעומדות לו בתקופת היעדרותו, כגון ניצול ימי חופשה וכיוצ"ב. לאור כל האמור לעיל, רואה אני לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד שכר בתקופת הפקדת הנשק על דרך האומדנה בסך של 4,000 ₪.

אשר לנזק לא ממוני - עוגמת נפש, לאחר ששקלתי את מלוא טיעוני הצדדים, ולאחר שנתתי את דעתי למניעת יצירתו של "אפקט מצנן" של תלונות מוצדקות והאינטרס הציבורי בלאפשר את הגשתן, לעומת האינטרס הציבורי במניעת הגשת הליכי הטרדה מאיימת בלתי מוצדקות, מבלי שהמתלונן מאמין בצדקת התלונה, ככל שהיא נוגעת להטלת המגבלה שבמדרג הגבוה של איסור לשאת נשק למי שהדבר דרוש לו לצרכי פרנסתו, כל זאת בהסתמך על אווירת "חשש" כללית שאין לה אדנים עובדתיים, כפי שארע במקרה שלפנינו, ולאחר שנתתי את דעתי להשתלשלות הסכסוך בין הצדדים דכאן מאז פסק דינו של כב' השופט זגורי ואילך, נחה דעתי כי נסיבות המקרה מצדיקות פיצוי התובע בגין נזק לא ממוני בסך גלובלי של 17,000 ₪, וזאת בשל עוגמת הנפש והטרחה שנגרמו לו עקב האיסור לשאת נשק המשמש אותו לצרכי פרנסתו, ומשנמצא כי בקשת הנתבעת למניעת הטרדה מאיימת נעדרת הלימה בין המגבלה של איסור לשאת נשק ברישיון לבין חומרת ההטרדה המאיימת שנטען כי נקטה כלפיה התובע, וכן חוסר המידתיות באיסור האמור שביקשה הנתבעת להטיל במעמד צד אחד, תוך הסתרת הליכים קודמים שהתקיימו בין הצדדים, ובעיקר צו מניעת הטרדה מאיימת שניתן נגדה לבקשת התובע, מעיניו של בית המשפט, הן בבקשה והן בדיון במעמד צד אחד.

סוף דבר לשיטה אחרונה, התביעה מתקבלת חלקית.

בנוסף, ניזוק רכב שברולט שחנה לידו בפגיעות חום במראה החיצונית, בפנס האחורי ובפגוש.

מדובר בכמות סם גדולה, מחולקת לשקיות המעידה על כוונת מסחר בה. אינני מקבלת את טענת הנאשם שיועדה רק לשימוש עצמי ודרך חלוקתה מזימה טענה זו. לפיכך מצאתי לקבוע כי מידת הפגיעה של כלל מעשי הנאשם בערכים המוגנים היא ברף הבינוני.

בית המשפט (כב' השופט קובו) קבע מיתחם שנע בין 14-40 חודשי מאסר וגזר על הנאשם, בעל עבר פלילי, מאסר בן 20 חודשים; בת"פ (מח' מרכז) 32691-05-22 מדינת ישראל נ' כבהא, דנתי נאשם בגין הצתת רכב על רקע סיכסוך כספי ושיבוש מהלכי משפט למאסר בן 24 חודשים.

...

מדובר בכמות סם גדולה, מחולקת לשקיות המעידה על כוונת מסחר בה. אינני מקבלת את טענת הנאשם שיועדה רק לשימוש עצמי ודרך חלוקתה מזימה טענה זו. לפיכך מצאתי לקבוע כי מידת הפגיעה של כלל מעשי הנאשם בערכים המוגנים היא ברף הבינוני.

על כן, לאחר שבחנתי נסיבות מעשי הנאשם, מידת הפגיעה בערכים המוגנים והפסיקה הנוהגת, מצאתי לקבוע מתחם עונש כולל הנע בין 26-50 חודשי מאסר.

אשר על כן, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 9 חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות, במקום העבודה בית לשובע בכתובת צ'לנוב 18 תל אביב יפו.