פגיעה בקרסול - אחוזי נכות

בפסק הדין קיבל בית הדין האיזורי את ערעור המשיב על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 29.4.13 (להלן גם: הועדה) וקבע כי יש להחזיר את עניינו לועדה בהרכב אחר על מנת שתשקול את שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה מיום 23.9.11 ובין תלונות המשיב על כאבים מהם הוא סובל בגבו, ואת שאלת אחוזי הנכות בגין פגיעתו בקרסול שמאל.

...

משכך, אין להחזיר את עניינו של המשיב לוועדה על מנת ש"תשקול את שאלת אחוזי הנכות בגין הפגיעה בקרסול שמאל וככל שהיא סבורה שיש לנכות מצב קודם תפעל לעניין זה בהתאם להלכת מרגוליס ותצביע על נתונים מוכחים", ודין הערעור בחלק זה שלו להתקבל.

גם לעניין זה דין הערעור להתקבל.

סוף דבר הערעור מתקבל בחלקו כאמור לעיל.

התובעת הגישה חוות דעת רפואית בתמיכה לתביעתה לפיה נגרמו לה 15% אחוזי נכות בגין פגיעה בקרסול, ו- 5% נכות בגין צלקות.

...

סוף דבר.

תביעת התובעת לא הוכחה ומשכך אין מנוס אלא לדחותה.

במכלול נסיבות העניין, בשים לב לפגיעה שנפגעה התובעת ולמכלול הנסיבות לרבות מצבה הכלכלי, אני מחליטה לחייב אותה בהוצאות הליך חלקיות בסך של 4,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.

ככל שיצליח הניתוח, קבע המומחה כי אחוזי הנכות בגין הפגיעה בקרסול צפויים לרדת ל-10% לפי סעיף 49(3) לתקנות.

...

אקדים את המאוחר, ובטרם אתייחס לסוגית חובת הזהירות המושגית והקונקרטית, שאלת ההתרשלות, הקשר הסיבתי והנזק, שוכנעתי כי דין תביעתו של התובע בגין התאונה הראשונה להידחות וזאת מן הטעם שלא הוכיח את הנטען בכתב התביעה.

מכל האמור, שוכנעתי כי שיעור נכותו הרפואית הינו בשיעור של 15% וכי בהתחשב בגילו ובסוג העבודה אותה הוא מבצע, נכון יהיה לקבוע כי שיעור נכותו התפקודית הינו בשיעור של 20%.

מכל אלו, אני סבורה כי נכון להעמיד את שכרו של התובע עובר לתאונה, בהתחשב גם בשכר שהרוויח שנה קודם לתאונה, בשיעור של 7,000 ₪ נכון להיום.

בהתאם לנכות הרפואית שנקבעה לתובע ובהתחשב בתקופת ההחלמה, אני סבורה כי פיצוי בשיעור של 100,000 ₪ יהלום ראש נזק זה. סיכום סך כל נזקיו של התובע בגין התאונה השנייה הינם: הפסדי שכר לעבר – 129,090 ₪ הפסדי שכר לעתיד – 213,274 ₪ הפסדי פנסיה – 41,084 ₪ הוצאות – 10,000 ₪ עזרת זולת – 50,000 ₪ כאב וסבל – 100,000 ₪ סה"כ – 543,448 ₪ מסכום הנזקים יש לנכות את אשמו התורם של התובע בשיעור 10%, יש להפחית תגמולי מל"ל, יש להוסיף הוצאות ניהולו של ההליך ועלות שכר טרחת המומחים בסך כולל של 8,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בשיעור 24%.

אם כתוצאה ממנגנון החבלה הזה ומהפגיעה במפרק הסובטלרי אתה קובע שזה משפיע על מפרק הקרסול, הביאו בחשבון שזה מביא גם לפגיעה בקרסול, ולכן כשקובעים 10 אחוז נכות, אין מקום להעניק על המפרק הסמוך שנובע מאותו מפרק שנתת עליו 10 אחוזי נכות? זה לא כך בהערכות אורטופדיות, אנחנו לא עושים הפרדה כל כך מתמטית בהתייחס לשני פרקים סמוכים אחד ליד השני, ששניהם נחבטו" (עמ' 61-62 לפרוטוקול הדיון) (ההדגשה שלי – ש.י.) "ש. לא חילקת את 25 אחוזי הנכות עבור כל אחת מהפגיעות במפרק הקרסול ובמפרק הסובטלרי?

...

5.1 על יסוד הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינה של כב' השופטת ד. גנות קבע בית המשפט העליון מפי כב' השופט צ. זילברטל שהפתח שהותיר הקבלן ברצפת המפלס הרביעי הינו "מפגע בטיחותי מסוכן, היוצר סכנת נפילה מגובה בבית פרטי שמבנהו אמור לאפשר תנועה בחלליו השונים מבלי שהדבר יהא כרוך בסיכון" (סעיף 11 לפסק הדין) ומאחר שהמקום היה "נגיש פיזית", גם אם הגישה אליו הייתה "מאתגרת ורצופת מכשולים", מצא את הקבלן כמי שהתרשל כלפי התובע - "הסיכון הוא כה ברור עד שאין כל צורך במומחיות מיוחדת על מנת לעמוד על קיומו, יש לצפות ממבצע הבניה להימנע מיצירת סיכון, גם אם מקורו בתכנון... קבלן המתבקש על-פי התכניות להותיר בפתח רצפת אחת הקומות בבית מגורים פתח שאינו מגודר או מכוסה כהלכה, אינו יכול לצאת ידי חובתו כלפי הניזוק ממעשה רשלני בכך שפעל על - פי תכנית" (סעיף 12 לפסק הדין) "בהינתן שהגישה למפלס 4 נותרה אפשרית גם לאחר שצומצמה באופן שתואר, היה על הקבלן לצפות את התאונה שגרמה לנזקיו של המערער. לדידי, הממצאים העובדתיים שתוארו מלמדים, כי לא זו בלבד שהקבלן יכול וצריך היה לצפות תאונה אפשרית כגון זו שארעה למערער, אלא שאף התקיימה ציפיות בפועל..." (סעיף 13 לפסק הדין) "בנסיבות העניין דנא שוכנעתי, כי כל אדם המבקר בבית היה למעשה בגדר ניזוק צפוי. מסקנה זו מתבקשת נוכח עצם קיומה של סכנת נפילה דרך פתח ברצפה בתוך בית פרטי, במקום שהיה נגיש. אף אם הנגישות כרוכה הייתה כאמור בצליחת מספר "מכשולים", עלייתו של פלוני למקום והתממשות הסיכון שנוצר הייתה בגדר תרחיש סביר וצפוי" (סעיף 15 לפסק הדין) "למרות שבתור יוצר הסיכון היה עליו לצפות את אפשרות התאונה (וככל הנראה אף צפה אותה בפועל, כאמור) הקבלן לא נקט באמצעים סבירים ומספקים לשם מניעתה, ויש להסיק מכך כי התרשל" (סעיף 17 לפסק הדין) 5.2 בית המשפט העליון דחה את טענת הנתבעות לפיה התנהלותם של בעלי הבית הובילה לניתוק הקשר הסיבתי בין התנהלותו של הקבלן לבין נזקו של התובע משזו לא הוכחה כדבעי וקבע כי "שאלת אחריותם ושיעור "תרומתם" של בעלי הבית להתרחשות התאונה, דינה .

סוף דבר הנני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע את הפיצוי שנפסק בסעיפים 69, 71, 74, 76, 78, 80, 83 לעיל, זאת בניכוי אשמו התורם (10% - סעיף 8.5 לעיל) ותגמולי המוסד לביטוח לאומי (221,065 ₪ - סעיף 84 לעיל).

כמו כן, הנני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות משפט (החזר אגרת משפט + שכרם של מומחי התביעה בגין עריכת חוות הדעת + חלקו בשכ"ט המומחים מטעם בית המשפט.

הנני מחייבת את צדדי ג' 1-2 (בעלי הבית), 3 (המדינה) ו-5 (האדריכל) לשפות את הנתבעות בגין כל סכום שישלמו לתובע על פי פסק הדין בהתאם לקביעתי בסעיפים 39-40 לעיל.

קביעת אחוזי הנכות נעשתה, כפי שעולה מחוות דעתו של המומחה מטעם המערער, בהתאם לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות המל"ל").

החישוב שעשתה המשיבה לתגמולי הביטוח המגיעים למערער שונה מהחישוב שערך המערער בשני היבטים: האחד - המשיבה התייחסה לנכות המשוקללת ולא צרפה את שתי הנכויות; השני והמשמעותי יותר הוא כי חישוב תגמולי הביטוח לא נעשה בדרך של הכפלת אחוזי הנכות בסכום הביטוח אלא בדרך של קביעת היחס בין אחוזי הנכות שנקבעו לתובע בברך ובקרסול לאחוזי הנכות הנקבעים לפי תקנות המל"ל במקרה של אבדן רגל (80%).

...

הוא הגיע למסקנה כי "לשון הפוליסה ופרשנותה התכליתית מתיישבים בצורה מפורשת עם עמדתה של הנתבעת [המשיבה]". בית המשפט דחה את טענות המערער לפיהן המדובר באיברים נפרדים: הברך או הקרסול ולכן יש להחיל לגביהם את אותו רכיב בנספח שמתייחס לאיברים שאינם מצויים ברשימה אלא סבר כפי שסברו בתי משפט השלום בשורה ארוכה של תביעות דומות כנגד המשיבה – כי נכות בברך, בקרסול וכך גם כל חלק אחר של הרגל היא נכות שאינה מוחלטת באיבר המצוי ברשימה ולא נכות מוחלטת באיבר (כאשר רואים את הברך או הקרסול כאיבר עצמאי ולא כחלק מהרגל) .

זאת ועוד איני סבור, נוכח המסקנה אליה הגעתי, כי המדובר בתיאור מטעה של עסקת הביטוח המוצעת וכי חלה במקרה זה הוראת סעיף 55 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) תשמ"א – 1981.

הערעור נדחה.

המערער ישלם למשיבה שכר טרחת עורך דין בסכום של 7,500 ₪.