פגיעה בעובד במהלך עלייה על טרקטור

עמוד שדרה צוארי את הפגיעה בעמוד השידרה הצוארי מייחס התובע בעיקר לעבודתו על בובקאט, במסגרתה נידרש לסובב את צוארו לאחור כאשר נהג לאחור, זאת בשים לב לכך שמדובר ברכב קטן אשר נוסע לפנים ולאחור במהלך כל יום העבודה.

תפקידו העקרי של התובע היה מנהל אתר אשר אינו נידרש באופן רגיל לעלות על הטרקטור, בנוסף מעדותו עולה כי היה עובד שכיר אחר שתפקידו היה לנהוג על הטרקטור.

משכך – טענת התובע למשך הזמן בו עבד על הטרקטור, כמחליף של הנהג הקבוע, מחייבת ראיה נוספת פרט לעדותו לבדה, בייחוד כאשר נראה כי הוא הפריז בה ביחס למשך זמן ההפסקה של נהג הטרקטור.

...

אין בפני אפוא ראיה שתתמוך בעדות התובע לעבודה בהיקף משמעותי בשנים אלו ולפיכך אין בידי לקבל את טענתו כי עבודתו באותן שנים אופיינה בתנועות חוזרות ונשנות בהיקף משמעותי של צווארו.

משכך, הטענה לתנועות חוזרות ונשנות של הצוואר במהלך תקופת עבודתו זו נדחית אף היא.

לאור האמור לעיל – התביעה להכיר בפגיעה בצוואר כתוצאה של תנועות חוזרות ונשנות בעבודת התובע בשנים האמורות – נדחית.

נשאלת השאלה האם התאונה בה נפגע התובע בגופו ביום 04.11.2010 (להלן: "התאונה"), הנה בגדר תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") ? זו השאלה העומדת להכרעה בתיק זה. רקע וטענות הצדדים ביום 23/02/2017, התיר ביהמ"ש לתובע להגיש כתב תביעה מתוקן, במסגרתו טוען התובע כי נגרמו לו ניזקי גוף בשתי עילות חלופיות, האחת – תאונת דרכים, והשנייה –חלופית בעילת הרשלנות.

ביום 04/11/10 בשעה 10:30 בבוקר לערך, עבדתי על טרקטור בבעלותי בתחנת המעבר בעריית חולון.

ברע"א 8548/96 פדידה יחיאל נ' סהר חברה לביטוח ואח' נפסק, בין היתר, כי פגיעתו של הנפגע שאירעה בעת שירד מהמשאית כדי ליטול ממנה מצית, היתה עקב היתממשות סיכון שאינו תעבורתי, שכן, המשאית היתה בבחינת המקום שבו היתה מאוחסנת המצית (זירת הארוע) ולכן העליה (כדי ליטול את המצית מהמשאית) וכפועל יוצא מכך גם הירידה – לא היו למטרה תחבורתית.

...

כב' השופט עטאף עיילבוני הגיע לתוצאה אחרת בתיק א' 2567/04 דוד טפר נ' מנורה חברה לביטוח (פורסם בנבו) וקבע שמדובר בתאונת דרכים ביחס לאירוע בו אדם יורד מהרכב ומייד לאחר סגירת הרכב קולט את עינו בבקבוק שתיה שהונח בצורה לא יציבה ברכב, הוא ממהר לפתוח את הדלת בשנית על מנת למנוע נפילת הבקבוק ונפגע בנקודת זמן זו. כב' השופט עיילבוני מאבחן את פסק הדין בעניין פדידה (הוצאת מצת מרכב, שאיננה נחשבת לתאונת דרכים) לבין המקרה שלפניו (הזזת בקבוק ברכב, שכן, הוגדרה כתאונת דרכים) באופן הבא: "אין חולק כי אילו היינו בוחנים את רגע פגיעת התובע (פתיחת דלת של רכב לשם הוצאת בקבוק שתיה שנותר בו ולא לצורך נסיעה), במנותק מהפעולה שקדמה לה, לא היינו מוצאים כי מדובר בפעולה הנופלת לגדר סיכון תחבורתי שנובע מהרכב. יחד עם זאת... יש לבחון את פעולות התובע כמכלול ולשאול האם פתיחת הדלת בפעם השניה עדיין נחשבת כחלק מתהליך מתמשך שתחילתו בפתיחת הדלת וכניסה לרכב, אח"כ נסיעה עד ליעד ובסוף ירידה מהרכב ונעילתו, האם ניתן לומר לגביה כי הינה חלק בלתי נפרד מהפעילות התחבורתית שקדמה לאותו אקט של פתיחת הדלת בשינית, ולשם כך יש לבחון מהם גבולותיה של פעולת הנסיעה והחניית הרכב והיציאה ממנו, ומהי נקודת הזמן שבה מסתיים השימוש התחבורתי ברכב לאחר הנסיעה." ביחס לגבולות הכניסה והיציאה מרכב נקבע בפרשת שולמן, ע"א 358/83 שולמן ואח' נ' ציון חברה לביטוח בע"מ כי "...שימוש הלואי של היציאה מהמכונית מסתיים עם גמר היציאה. הליכה מהמכונית אינה בגדר שימוש לואי בה". מסכים אני עם המסקנה שבפסק הדין בענינו של טפר, כי משמעות הדברים האלה היא שהיציאה מהמכונית מסתיימת כשמתחילה "ההליכה מהמכונית", לאחר שנועלים אותה, בתנאי שתישמר סמיכות הזמנים או "המיידיות" כיוון שבעזיבת הרכב מתנתק הקשר הסיבתי-התחבורתי עם המשתמש בה. דברים דומים נקבעו גם פסק דינה של כב' השופטת בן-עתו (שקדם להלכת שולמן) בע"א 517/79 דרור בן טובים נ' "מוסך נוע" שרותי מכוניות: "לדידי, מתחיל השימוש ברכב לפחות מרגע שבו פותח אדם את דלת המכונית כדי להיכנס לתוכה, והוא נמשך עד לרגע בו הוא יוצא מתוכה, סוגר את הדלת ומנתק מגע פיזי אתה. .." סבורני כי, פעולת ההחניה של הרכב כוללת מעבר להסעת הרכב ותימרונו לצורך מיקומו במקום חנייתו, פעולות נוספות המהוות חלק אינטגרלי מהתהליך של השימוש התחבורתי ברכב ומאפשרות השלמתה של הנסיעה, כגון דימום מנוע הרכב, משיכת בלם היד, סגירת חלונות, סגירת דלתות ונעילתן, כיבוי אורות הרכב ועוד פעולות הנדרשות לאחר סיום הנסיעה, עד למצב בו עומד הרכב במצב יציב וקבוע במקומו - וזאת בין אם הפעולות מבוצעות טרם הירידה מן הרכב ובין אם הן מבוצעות מיד לאחר הירידה ממנו.

סבורני כי ירידתו של התובע מהרכב אינה מהווה ירידה המשלימה את "המטרתה התחבורתית" ועל כן אינה נכללת בגדר השימוש ברכב מנועי.

סוף דבר התוצאה היא, כי לא מתקיים אחד מהרכיבים שבהגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים", הוא הרכיב כי השימוש נעשה "למטרות תחבורה". לפיכך אין לראות באירוע הנפילה מן המשאית משום "תאונת דרכים" כמשמעותו בחוק הפיצויים.

אני מחייב את כל אחד מהתובעים 1 ו- 2 לשלם לנתבעים 1 ו- 3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל, בסך של 5,000 ₪ (ביחד ישלמו 10,000 ₪).

האם יש לראות בתובעת כמי שעושה "שימוש" ברכב בעת הדרדרותו? זוהי השאלה הראשונה שיש להשיב עליה, שכן באם התשובה לה חיובית ממילא מתייתר הצורך בהמשך הדיון, שכן די בקביעה חיובית כזו להביא להטלת מלוא החבות על הכשרה כמבטחת הרכב מאחר והתובעת הנה בגדר "משתמשת" ברכב בעת התאונה, וממילא נשללת האפשרות לראותה כ"אדם שניפגע מחוץ לרכב" כהגדרת סעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד. אין ספק כי התובעת נפגעה, מבחינה פיזית, בהיותה מחוץ לרכב, שכן היא לא ישבה בו בעת ההדרדרות, אלא היתה תלויה על דלתו.

לעומת זאת, במקרה שלפני, כטענת הכשרה, הרכב היה מושבת ולא ניתן היה לנסוע בו ולא נעשתה על ידי התובעת כל פעולה המהוה "שימוש" ברכב מבחינתה במובנו התחבורתי, דהיינו לצורך הנסיעה, שכן שימוש זה הסתיים כשהרכב הועלה על הגרר ופגיעתה מהדרדרות הרכב לא היתה קשורה סיבתית לאותה הנסיעה.

כך למשל בע"א (חי') 3441/06 כחלון נ' הביטוח החקלאי חברה לביטוח בע"מ (15.2.07) נקבע כי פגיעת התובע כתוצאה מהדרדרות עגלה לאחר שזו נותקה מטרקטור שגרר אותה הוכרה כתאונת דרכים תוך שנקבע כי נתוק העגלה מהטרקטור הנה חלק אינטגראלי מפעולת ה"גרירה", ופגיעת התובע אירעה מיד עם פעולת הנתוק, ולפיכך נקבע כי היא אירעה במהלך ה"שימוש" בטרקטור.

...

אמנם קיימת פסיקה, אליה הפנה ב"כ התובעת, בה נערך חישוב לפי שעות ושכר שעתי לעזרת בני משפחה וקרובים, אולם אינני סבורה כי מדובר בגישה רווחת בפסיקה, והיא אינה מקובלת עלי.

באשר לתקופה שהחל מחודש 2/09 ולעתיד, אני סבורה כי למרות ההדגמות של ב"כ מנורה במהלך הדיון, ולמרות שברור לחלוטין שהתובעת אכן מבצעת חלק ממטלות הבית, בעזרת בעלה (בדומה לבעלים אחרים וכנראה ללא קשר לפגיעתה בתאונה) ובעזרת אימה, הרי שהיא זכאית לפיצוי בגין הצורך להיזקק לעזרה מוגברת הנובעת מקשייה התפקודיים (במובחן מהעזרה שהיתה נזקקת לה בעיקר בשנות גידול הילדים לנוכח יציאתה לעבוד), כפי שאלו הוערכו על ידי לעיל, אולם גם זאת בסכומים גלובאליים ולא על בסיס עלות עזרה בשכר, שכאמור לא ניתנה וקיים ספק באם תילקח בעתיד.

התביעה כנגד נתבעים 1-3 נדחית ללא צו להוצאות כלפי התובעת.

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 8/11/2010 נפגע התובע עת נהג ברכב משא ותוך כדי נסיעה אחורה לשם פינוי תוכן הרכב, הכביש נפער והרכב בו נהג היתהפך (להלן: התאונה).

התובע נראה עולה על טרקטור ללא כל קושי ונוהג בו. התובע מבצע באתר תיקונים בעצמו תוך שימוש במברג ובפלייר בהם הוא אוחז ביד ימין לרבות תנועות סיבוביות, מרים את היד כלפי מעלה ומבצע תנועות סיבוביות של פרק היד.

יחד עם זאת, אינני מקבל את עדותה כי כיום ממשיך התובע להזקק לעזרה ממשית וצמודה כגון בגילוח, לבישת חגורה ופתיחת בקבוק מים (ר' עמ' 31 שורות 12-16) וזאת נוכח מימצאי החקירה מטעם הנתבעת בה נראה התובע מרים ללא קושי את ידו כלפי מעלה ואף עד לגובה השכם בזמן שחילק הוראות לעובדים בשטח או בעת ששוחח בנייד.

...

לאור כל האמור הנני פוסק סכום גלובאלי בגין העזרה בעבר וההוצאות שהוציא התובע בסך של 25,000 ₪.

לכן מגיע לתובע סך של 58,319 ש"ח. סיכום לסיכום יש לפסוק לתובע לפי ראשי הנזק כדלקמן: כאב וסבל 59,036 ₪ הפסדי שכר לעבר 215,997 ₪ הפסד כושר השתכרות לעתיד 270,000 ₪ עזרה והוצאות לעבר 25,000 ₪ הפסד תנאים סוציאליים 58,319 ₪ סה"כ 570,033 ₪ מסכום זה יש לנכות סך של 785,348 ₪ שהם תגמולי המוסד לביטוח לאומי בתוספת הפרשי הצמדה וריבית (ראה: חוות דעת שי ספיר נספח ב' לסיכומי הנתבעת) ולכן יוצא כי תביעתו של התובע "נבלעת", בתגמולים ששולמו לו על ידי המוסד לביטוח לאומי.

לאור זאת אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 142,508 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ. בנוסף אני מחייב את הנתבעת בהוצאות משפט בסך 699 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

הנתבע 1 הניע את כף המחפרון כלפי מעלה על מנת להרים את הטרקטור אך הפעולה ניכשלה.

בהודעתו נכתב כי " נפגעתי מכף של שופל שסגרה על כף ידי, במהלך עבודתי". התובע 1 הצהיר כי ביקש מהנתבע 1 לחלץ את הטרקטור שלו מהבוץ.

...

על כן, הנני קובעת כי לא חלה החזקה המרבה.

סוף דבר לפיכך, לאור הראיות שהובאו בפני ולנוכח האמור לעיל, הנני פוסקת כי האירוע מושא התובענה מהווה תאונת דרכים.

רשמתי לפני כי כב' השופט פורג פסק ביום 9.2.10 כי הנתבעים ישלמו לתובע 1 סך של 6,000 ₪ ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי.