פגיעה במגרש כדורגל עקב בור: תביעת נזיקין

בכתב התביעה טוען התובע, יליד 6.8.1995, כי ביום 1.11.13 (בגיל 18 וחצי) במהלך משחק כדורגל במיגרש כדורגל/כדורסל שבחצרי בית ספר שבבעלות ו/או בהחזקת ו/או בניהול עריית קרית מלאכי, הנתבעת 1 (להלן: "המיגרש"), נגרם לו נזק גוף בחבלה שאירעה בגין נפילה שהיא תוצאה של היתקלותו במדרגה בגובה של 5 ס"מ (ההתקלות והנפילה הנטענות, להלן: "התאונה"); לכתב התביעה צורפו צילומים, "תמונות של המפגע". התובע טוען לאחריות הנתבעת 1 בגין התאונה - בנזיקין, הן בהתרשלות והן בהפרת חובה חקוקה, שגרמו לו נזק גוף.

בכתב התביעה, שהוגש מטעם התובע בנידון ביום 22.3.16, נטענת גרסה דומה לזו שבמכתב הדרישה ת/1 [ס' 4]: "ביום 1.11.13 בשעה 14:30 או בסמוך לכך (להלן: "יום התאונה"), במהלך משחק כדורגל במיגרש כדורגל/סל מאספלט בביה"ס "נצח ישראל" בקרית מלאכי אשר לא היה תקין, בין היתר, בשל בורות, חריצים וסדקים, לא אחיד עם הפרישי גובה - ניתקל התובע במדרגה בקצה המיגרש בגובה של 5 ס"מ וכתוצאה מכך נפל ונחבל בכל חלקי גופו ובעיקר בברכו השמאלית (להלן: "התאונה").

מאז הצגת הגרסה מטעם התובע כפי שהיא מופיעה במכתב בא-כוח לנתבעת 1 מאוקטובר 2014, כאמור, ניתן למצוא שבחוות הדעת שניתנו בהקשר של תביעה זו, ולכאורה - הסתמכו על קבלת גרסה מאת התובע, הגרסה שנירשם שמוסר התובע ("לדבריו") תמיד קיים אזכור של "מפגע", אם לא במפורש – "מדרגה"; כדלקמן: "ב1.11.13 נפגע בברך שמאל כאשר ניתקל במפגע במיגרש כדורגל/כדורסל, חבלה סיבובית" [בפרק "תולדות המקרה" בחוות דעת רפואית שנתן ביום 9.2.16 ד"ר מריו אייכנבלט שהוגשה מטעם התובע; מן הסתם, על פי מה שנימסר לו ביום 30.12.15 בעת בדיקת התובע].

...

כאמור, לא מצאתי כי דין התביעה להתקבל; ועל כן, אין התובע זכאי לכל פיצוי.

סוף דבר התביעה נדחית.

בנסיבות, ישלם התובע לנתבעות בגין הוצאות שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט סך כולל של 12,000 ₪.

בכך עוסק פסק דין זה. כתב התביעה ביום 7.8.2013 הגיש התובע תביעת נזיקין נגד הנתבעת מס' 1 (לעיל ולהלן: הערייה) ומבטחתה, הנתבעת מס' 2, לפצוי ניזקי גוף שנגרמו לו בגין רשלנות הערייה, שבעטיה הוא נפגע במהלך משחק כדורגל ביום 20.10.2006, בהיותו בן 16.

השוואת תצהירי העדים ודבריהם בחקירות הנגדיות מגלה מספר אי-התאמות: האח אייל והחבר איתמר ייחסו את מועד התאונה ליום 20.10.2006, ואילו בתצהיר התובע נטען כי היא התרחשה ביום 22.10.2006 (יום ששי בשבוע); בעוד שהתובע ציין בתצהירו כאפשרות חליפית ("ו/או"!) "למיטב הבנתו" כי התאונה התחרשה עקב בורות ושיקועים, הרי בחקירה הנגדית הוא הודה כי לא היה בור, ואילו אחיו אייל אמר כי ארבעה בורות במיגרש לא היו קשורים לתאונה; בעוד שהחבר איתמר הצהיר כי במשחק הכדורגל הישתתף אסף אחיו של התובע, ואף התובע עצמו אמר זאת בישיבה ביום 16.6.2014 (ושניהם לא הזכירו את האח ששמו אייל), הוגש תצהיר של האח אייל ולא של האח אסף; בעוד שהאח אייל העיד כי רק הוא הוביל את התובע לביתו לאחר שניפגע, העיד החבר איתמר כי אף הוא עזר בפנוי הביתה.

...

השאלה המתעוררת היא - על מי חובת ההוכחה ונטל השכנוע? בסיכומיו זנח בא-כוח התובע את הטענה לתחולת הכלל "Res Ipsa Loquitur" מכוח סעיף 41 לפקודה (שבפסיקתנו הוכר ככלל המעביר את נטל השכנוע, ולא רק את נטל הבאת הראיות - ראו: רע"א 7699/12 המרכז הרפואי א.ג.מ. מדיקל סנטר באר שבע נ' אלפסי, פסקה 8 (פורסם בנבו, 13.11.2012)), ובדין עשה כן. סעיף 41 קובע שלושה תנאים מצטברים להחלתו: הראשון, כי לתובע לא הייתה ידיעה או יכול לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע הנזק; השני, גרימת הנזק על-ידי נכס שהיה בשליטתה המלאה של הנתבעת; והשלישי - אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת התרשלה מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות סבירה.

המסקנה מצירוף האמור בפסקאות 23-14 לעיל הינה כי התובע לא הביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע בנוגע למצבו הפיסי של המגרש ולהתרשלות מצד העירייה.

התוצאה משלא הוכח יסוד ההתרשלות, דין התביעה הנזיקית בגין עוולת הרשלנות להידחות.

אשר על כן, הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעות, באמצעות בא-כוחן, שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 8,500 ₪ והוצאות עלות חוות הדעת של המומחה הרפואי מטעמן ושל המומחה שמונה על-ידי בית המשפט.

לא-זו-אף-זו, אילו ניצבה הטענה למיגבלה ביסוד התובענה – טענה שכרוכה בהודאה כי לא היתרחש כל ארוע תאונתי שמקים חבות בנזיקין ביום 4.8.2009, כי אז היה התובע מפנה תביעתו אך ורק נגד נתבעות 1 ו-3; באין ארועי תאונתי שיצמיח עילה נזיקית ביום 4.8.2009, אין לתובע עילה נגד נתבעת 2, מבטחת חבותה של קק"ל במועד זה. הגשת התביעה כפי שזו הוגשה, לא רק תוכנה ואופן נסוחה, מלמדים איפוא כי ביסודה ניצבה טענה ברורה על-אודות פגיעתו של התובע ביום 4.8.2009 בארוע תאונתי שכונן עילה נגד נתבעות 1 ו-2 יחדיו.

עוד נחשף במהלך עדות התובע כי בגין חבלה ברגל שמאל שאירעה במשחק כדורגל הוא הגיש תביעת נזיקין בה היה מיוצג, ובגדרה טען לנכות צמיתה והציג חוות-דעת רפואיות.

התובע זכר כדבעי את שם בא-כוחו באותו הליך ואת שמותיהם של הרופאים שחוות-הדעת שלהם הוגשו; כשנדרש להיתמודד עם הטענה כי תביעתו ניכשלה ונדחתה עקב דחיית גירסתו כי נפגע מבור במיגרש – וקבלת גירסתו של הצד השני כי הדבר נבע מ'תיקול' במהלך המשחק, טען שלא קרא את פסק-הדין ואינו יודע מדוע נדחתה התביעה [עמ' 30 ש' 17 עד עמ' 31 ש' 15].

...

נובע מכך שהתובע סבר שעבודת צופה מתאימה למגבלותיו, ביקש לקבלה, וכאשר הוצעה לו אותה עבודה עצמה שלה ייחל, סירב לעבוד בה. אין מנוס מלקבוע כי מדובר במי שרצון אמיתי לעבוד לא היה נחלתו.

התביעה נגד נתבעות 2-1 בגין התאונה מיום 4.8.2009 נדחית.

התביעה נגד נתבעות 1 ו-3 בגין התאונה מיום 5.8.2010 נדחית.

במהלך המחצית הראשונה של המשחק, נפל התובע בשל בור במיגרש וכתוצאה מכך נפגע בידו הימנית כאשר ניסה לבלום את הנפילה.

סיכום נסיבות הארוע מראיות הצדדים התרשמתי כי עלה בידי התובע להוכיח ברמה הנדרשת במשפט אזרחי כי ביום הארוע נשוא התביעה נפל במהלך משחק כדורגל במיגרש נשוא התביעה בשל בור שהיה במקום.

האפשרות שבעקבות מגע וחיכוך בין השחקנים שחקן זה או אחר ייפגעו עקב דחיפה, בעיטה או תנוחת רגל לא נכונה הוא גבוה והפסיקה רואה בהם סיכון סביר שאין להטיל בגינו אחריות בנזיקין.

...

על כן, למרות שעבודתו אינה פיזית בעיקרה, שוכנעתי כי יש בנכות באצבע III ביד ימין בשיעור 8% כדי להפריע לו באופן כלשהו בביצוע עבודתו, גם אם במידה מועטה.

אני סבור, כי נכון יהיה להעריך את הנזק בפרמטר זה באופן גלובלי בסך כולל של 7,500 ₪ לעבר כאשר אין לפסוק לתובע פיצוי עתידי שכן לא הוכיח כי הוא מקבל כיום עזרה בשל פגיעתו.

סוף דבר על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעות לשלם לתובע סך של 189,585 ₪ בצירוף שכ''ט עו''ד בסך כולל של 44,363 ₪ והוצאות משפט לרבות עלות חוות דעת רפואיות בסך כולל של 6,000 ₪.

מבוא: התובע, מר דאהר בהא (להלן: "התובע"), טוען כי ביום 26.2.99 בשעות אחר הצהריים, עת שיחק הוא כדורגל במגרש המצוי בתחומה ובאחריותה של המועצה המקומית סאג'ור (להלן: "המגרש"), נפל הוא ונפגע ברגלו הימנית בגין בור אשר היה פעור בקרקע (להלן: "הבור").

השאלה השנייה, המתעוררת בכל תביעת נזיקין, היא, אם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, דהיינו: האם הוא סטה מסטאנדארט הזהירות המוטל עליו? השאלה השלישית היא, האם הפרת החובה היא שגרמה נזק? נדון בשאלות אלה בנפרד".

כמו כן, אין בידי לקבל את טענתו לפיה סיפר הוא, בכל אותם מועדים לרופאים, כי נפגע בגין בור במיגרש ואף לא אחד מן הרופאים, באף אחת מן הפעמים, לא מצא לנכון לציין נתון זה. התמונות: לתמיכה בתביעתו, צירף התובע שתי תמונות אשר הוגשו וסומנו נ/1.

...

לאור הסתירות הרבות בגרסתו של עד זה, כמו גם קרבתו המשפחתית לתובע, אין בידי לקבל את עדותו לעניין אופן פציעתו של התובע.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, העדויות והראיות אשר הובאו בפני, הגעתי לכלל מסקנה, כי התובע לא עמד בנטל הראיה המוטל עליו להוכיח כי אכן היה בור פעור בעת המשחק בו נפגע, כמו כן, לא הובאה כל ראיה כי רגלו של התובע נכנסה לתוך הבור.

משכך, התוצאה היא כי הנני דוחה את תביעתו של התובע ומחייב התובע לשאת בהוצאות הנתבעות ושכ"ט עו"ד בסך 7500 ש"ח בצרוף מע"מ כחוק.