לטענתו, לאורך שנות עבודתו הרבות נהג על אוטובוסים ישנים, ונידרש לשבת שעות רבות על כסא לא אורתופדי וללא מנגנון בלימת זעזועים, תוך שהוא סופג פגיעות בגבו כתוצאה מקפיצות, תנועות ותנודות של האוטובוס, שנבעו מתנאי הדרך.
בנוסף טען הנתבע, כי תנאי עבודתו של התובע אינם מקימים תשתית עובדתית על פי תורת המקרוטראומה, שכן לא הוכח כי התובע נהג על אוטובוסים שאין בהם כסאות הדראוליים או פניאומטיים, כנהוג ב"דן", ומאחר שנהג בדרכים עירוניות סלולות ולא בדרכים משובשות.
ואכן בהתאם לפסיקה זו במקרים של נהגים מקצועיים שהוכיחו כי במשך שנים עבדו בנהיגה בהקף של מספר שעות מדי יום על כבישים משובשים או בישיבה על כיסאות ללא בולמי זעזועים מינו בתי הדין מומחים, יועצים רפואיים, שיחוו דעתם בשאלת הקשר הסיבתי בין תנאי העבודה לליקוי בגב (ראו למשל: עב"ל (ארצי) 19805-05-12 ביכלר – המוסד לביטוח לאומי (7.7.2014); עב"ל (ארצי) 65121-09-14 כהן – המוסד לביטוח לאומי (8.12.2016)).
...
מנגד טען הנתבע, כי דין התביעה להידחות.
בנוסף, ממילא פסיקת בית הדין האזורי אינה מחייבת מותב זה.
לבסוף, אין בידינו לקבל את טענת התובע לפיה תנאי עבודתו מקימים תשתית עובדתית לפי תורת המיקרוטראומה בשל מספר רב של סיבובים אותם נדרש לבצע במסגרת מסלול נסיעתו בקו 5.
נוכח כל האמור, אנו קובעים כי לא הונחה בפנינו תשתית עובדתית המצדיקה מינוי מומחה לפי תורת המיקרוטראומה.
סוף דבר
התביעה נדחית.