עתירת פטור משירות צבאי מטעמים דתיים: אי עמידה במועד הגשת הבקשה

בו ביום – 18.1.2021 – יום אחד בלבד קודם למועד הגיוס, הגישה העותרת בקשה נוספת, למתן פטור לפי סעיף 40 לחוק שירות ביטחון, בטענה כי טעמים שבהכרה דתית מונעים ממנה לשרת בצה"ל. גם לבקשה זו צרפה תצהיר, לתמיכה באמור בה. עוד באותו יום, בשעות הלילה המאוחרות, דיווחה העותרת לרשויות הגיוס כי היא נידרשת להכנס לבידוד, משום שנחשפה לחולה קורונה מאומת; מועד גיוסה נדחה בהתאם.

הסוגיה העומדת במוקד העניין דנן – מתן פטור מגיוס לנשים מטעמי דת – נדונה בהרחבה במהלך השנים לפני בית משפט זה. בבג"ץ 739/15 כליפה נ' שר הבטחון (15.10.2015), שנסיבותיו דומות לנסיבות העניין דנן, נקבע כי נקודת המוצא לדיון בבקשות לפטור מטעמי דת, היא שלרשויות הגיוס מוקנה שיקול דעת אם להעניק את הפטור, אם לאו, הגם שהיקפו מצומצם יחסית (להלן: עניין כליפה).

הגיונם של דברים אלו ברור – קיים חשש שמא נשים שאינן דתיות ינצלו את הפטור כדי להישתמט משירות צבאי, ובכך יפרו, ללא הצדקה, את ההסדר השוויוני שקבע המחוקק (לדיון נרחב בסוגיה ראו: עניין כליפה, פסקות 12-11 לפסק הדין של השופטת ע' ברון).

אני מוכן להניח, כי העותרת אכן עברה במהלך החיים תנודות ותנועות לכאן ולכאן – מִלְּגַו וּמִלְּבַר, אולם לא בכל תנועה יהא כדי להצדיק מתן פטור משירות צבאי; לא כל שכן, כאשר תהליך ההתחזקות אירע כחצי שנה לפני מועד הגיוס; ודוק: איני קובע דבר, אלא ביחס לעתירה המונחת לפנַי, וזאת בשים לב לראיות שהוצגו לנו מזה ומזה; לעובדה כי הבקשות לפטור הוגשו באיחור ניכר; ולכך שנפלו פגמים משמעותיים בגירסת העותרת, ובאמינות טענותיה.

...

לשיטתה, אין לקבוע מועדים קשיחים להגשת תצהיר לפי סעיף 39 לחוק, מפאת הפגיעה בחופש הדת ובזכות לכבוד, כתוצאה מן הגיוס לצה"ל. אין בידי לקבל טענה זו. ראש לכל, מתחם ההתערבות בחקיקת-משנה – מצומצם ביותר; טענה כללית, סתמית, לפגיעה בחופש הדת או בזכות לכבוד, כלל אינה מתקרבת לחציית הרף המינימלי הדרוש להתערבות חריגה בכגון דא. טיעוני העותרת בהקשר זה אינם מניחים את הדעת, הם אינם מעמידים תשתית ובסיס מספיקים, אשר עשויים להצדיק התערבות כאמור, ועל כן אין לקבלם.

לאחר שבחנתי את החלטת המשיבים, על נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי אין הצדקה להתערב בה. כזכור, העותרת החלה לצעוד במסלול הפטור, עוד ביום 6.1.2021, כאשר הגישה לרשויות הגיוס בקשה לפטור אותה משירות צבאי, מכוח הוראות סעיף 39 לחוק, מחמת הווי משפחתי דתי.

בהינתן כך, סבורני, כי די בהצהרה הכוזבת של העותרת, כשלעצמה, כדי להצדיק את דחיית הבקשה לפטור משירות בטחון.

בעתירתה הראשונה (בג"ץ 6926/21), עתרה כי מפקד יחידת מיטב יחליט בנוגע לבקשתה לקבלת פטור משירות בצה"ל, שהוגשה מטעמי "הווי משפחתי דתי" ו-"הכרה דתית" בהתאם לסעיפים 39(ג) ו-40 לחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986 (להלן: החוק).

העותרת אינה עומדת באמות מידה אלו.

במהלך שנים אלו, בין היתר, נשלח לעותרת "צו ראשון" ליום 12.2.2020, אליו לא התייצבה; צו ראשון נוסף נשלח ליום 5.8.2020, אף אליו לא התייצבה; מועדים נוספים להגעתה לצוו ראשון נקבעו לימים 15.11.2020, 8.12.2020, 15.2.2021, 6.4.2021 ו-22.4.2021 – גם אליהם לא התייצבה.

...

לגופו של עניין, המשיב טוען כי יש לדחות את העתירה בהעדר עילה להתערבות.

דיון והכרעה דין העתירה להידחות.

דין העתירה להידחות על הסף אף מחמת עשיית דין עצמי.

לאור כל האמור, העתירה נדחית.

לאחר שנמנעה מספר פעמים מהתייצבות בלישכת הגיוס לשם השלמת הליך "הצוו הראשון״, הוצא למבקשת ביום 10.7.2019 צו גיוס ליום 19.7.2020, שמועדו שונה בהמשך ליום 2.7.2020. במועד זה השלימה לבסוף המבקשת את הליכי "הצוו הראשון״ ויועדה לשרת במערך המנהלה של חיל המודיעין. מועד גיוסה בפועל של המבקשת נדחה מספר פעמים, וביום 6.1.2021, כשבועיים לפני מועד גיוסה העדכני, הגישה המבקשת בקשה לפטור משירות בטחון מטעמים של הווי משפחתי דתי לפי סעיף 39(ג) לחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], התשמ״ו-1986 (להלן: החוק), והצהירה כי הוריה מנהלים אורח חיים דתי. ביום 18.1.2021 השיבה מפקדת לישכת הגיוס למבקשת כי בקשתה הוגשה באיחור, שכן בהתאם לתקנה 5 לתקנות שירות ביטחון (פטור נשים משירות ביטחון מטעמים שבמצפון או שבהווי משפחתי דתי), התשל"ח-1978 (להלן: תקנות הווי משפחתי דתי), יש להגיש את הבקשה לפטור ״לא יאוחר מהיום שנקבע להתייצבות ראשונה של המבקשת כיוצא צבא״. משכך, הובהר למבקשת כי לפי תקנה 5, בהעדר טעמים מיוחדים, בקשתה תדחה. באותו היום – ויממה לפני מועד גיוסה העדכני – הגישה המבקשת בקשה נוספת לפטור משירות בטחון, הפעם מטעמי הכרה דתית, לפי סעיף 40 לחוק.

ביום 1.2.2021 נדחתה בקשת המבקשת לפטור מטעמי הווי משפחתי דתי, מאחר שלא נימצאו טעמים מיוחדים לקבלתה באיחור, וביום ­­­1.3.2021 הגישה המבקשת את העתירה נושא פסק הדין, וכן הגישה בקשה לצוו ביניים שימנע את גיוסה עד להכרעה בעתירה.

השופט סולברג עמד על כך שהשאלה העולה מטענות המבקשת היא האם התיבה ״אותה שעה״ שבסעיף 12 לחוק משמעותה שהמיועד לשירות בטחון נידרש להיות "יוצא צבא" (קרי, אזרח ישראלי או תושב קבוע שמלאו לו שמונה עשרה שנים וטרם קיבל פטור משירות בטחון) במועד הנפקת צו ההתייצבות לגיוס, כטענת המערערת; או שמא במועד שנקבע להתייצבות לשירות בטחון, כטענת המשיבים.

בעיניין יוחייב אף צוין כי תכלית סעיף 12 היא "לחזק את המאבק בהשתמטות משירות בטחון" (שם, בעמ' 377), וההכרעה הפרשנית בפסק הדין נושא הבקשה אינה עומדת בסתירה לתכלית זו. טענה נוספת שהועלתה בבקשה נוגעת לסמכות להשית סנקציות על קטינים שהונפק להם צו גיוס לפי סעיף 12 לחוק (דוגמאת צוי עיכוב יציאה מהארץ) – אלא שסוגיה זו כלל לא נדונה בפסק הדין ומשכך, אין מקום לבררה לראשונה במסגרת דיון נוסף (דנג"ץ 6912/21 יהל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 7 (8.11.2021)).

...

לאחר עיון בפסק הדין ובבקשה על כלל תיקוניה ועל המסמכים שצורפו לה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי פרשנות זו מעוררת קושי מיוחד או שהיא בעלת חשיבות כה רבה עד כי יש הצדקה לדון בה מחדש במסגרת של דיון נוסף (ראו והשוו: דנג"ץ 6222/11 עמר נ' שר הפנים, פסקה 5 (8.12.2011); דנ"א 5476/20 באטה נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 6 (8.9.2020); דנ"פ 5583/21 דברה נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (10.1.2022)).

אשר על כן, הבקשה נדחית.

הקשר הטלפוני בין השניים התחזק ונמשך כ- 13 שנים עובר להגשת כתב האישום, כאשר במהלך תקופה זו, קנתה הנאשמת את אמונו של המתלונן י' והציגה בפניו מצגי שוא שונים שבעקבותיהם נהג המתלונן י' לממן ולכלכל את חייה של הנאשמת באופן מלא כפי שיפורט בהרחבה.

סיימה 12 שנות לימוד ולמדה כשנתיים באוניברסיטה הפתוחה לימודים לתואר ראשון אך לא סיימה את לימודיה וקיבלה פטור משירות צבאי על רקע דתי.

עוד נימסר שצווי השל"צ להם נידונה הופקעו נוכח אי עמידה בהם.

באשר לנסיבות שאינן קשורות בבצוע העבירה ביקשו לייחס משקל לבעיותיה הרפואיות, לנטילת האחריות, חיסכון בזמן שפוטי, לעובדה שהנאשמת הסגירה עצמה למישטרה לאחר שנחשפה בתוכנית הטלויזיה, לכך שמדובר בנאשמת הזקוקה לטפול מעמיק על מנת לאיין את מסוכנותה, טפול שאינו קיים בין כותלי בית הסוהר, לעובדה שהנאשמת פנתה במסגרת מעצרה לקבלת הטיפול אך בקשותיה עלו בתוהו, לתקופת מעצרה הארוכה (למעלה מ-8 חודשים), לניסיונות להשבת הכספים- אותם המתלוננת מתעתדת להשיב, לחובותיה הכספיים הנאמדים בכ- 300,000 ₪.

בית המשפט קמא קבע מיתחם עונש הולם בין 2-4 שנות מאסר בפועל, תוך שציין כי יאמץ את מיתחם הענישה לה עתרה המאשימה, אף כי היה ניתן לעתור למיתחם עונש מחמיר יותר, וגזר על הנאשם מאסר בפועל למשך 40 חודשים תוך הפעלת מאסר מותנה במצטבר כך שירצה 52 חודשי מאסר בפועל וענישה נלווית.

כאמור, בית המשפט קבע מיתחם ענישה באישום הראשון שנע בין 12-30 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה נלווית; באישומים 2 ו4 קבע מיתחם ענישה קבע מיתחם ענישה בין מספר חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות- 15 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה נלווית ; באישום השלישי קבע בעת המשפט מיתחם ענישה שנע בין 9 חודשי מאסר בפועל שיכול וירוצו בעבודות שירות- 24 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה נלווית, וגזר על הנאשם שהשיב חלק מהכספים חזרה, אולם אלה הושבו בשל נקיטת הליכים משפטיים 36 חודשי מאסר וענישה נלווית.

...

סבורני כי הנאשמת לא הפנימה את חומרת מעשיה ואף התרשמות שירות המבחן כי הבעת החרטה המילולית שביטאה הן אמירות חיצוניות שמטרתן הקלה בעונשה וריצוי הסביבה.

לפיכך סבורני כי יש למקם את הנאשמת ברף הבינוני- גבוה של מתחם העונש שקבעתי לעיל.

סוף דבר על יסוד כל המקובץ, אני גוזר על הנאשמת את העונשים הבאים: 50 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרה על פי רישומי שב"ס. 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורה, והתנאי שלא תעבור בתוך תקופה זו עבירה מהעבירות בהן הורשעה.

בית המשפט נעתר לבקשת הצדדים והורה על קבלת תסקיר שירות המבחן; תוך הבהרה כי אין בהחלטה משום קביעה כלשהיא לעניין הענישה הראויה במקרה זה (בפרוטוקול, עמ' 3-2).

הנאשם סיפר כי קיבל פטור משירות צבאי מטעמי דת ובגיל 21 פתח עסק בתחום האינסטלציה, הגם שלפני כשנתיים נאלץ לסגור את העסק לרקע מחלת אמו.

בית המשפט נעתר לבקשה והתסקיר המשלים שהוגש (מיום 16.07.23) מבוסס גם על המידע שהיתקבל מגורמי הטיפול ביחידה להתמכרויות (בהרצליה).

בנסיבות האמורות המליץ שירות המבחן על ענישה שיקומית-חינוכית בעיניינו של הנאשם, שתכלול צו מבחן למשך שנה – במהלכו ימשיך הנאשם בהליכי הטיפול הנ"ל. אשר לענישה שמעבר לכך המליץ שירות המבחן על ענישה מקילה במיוחד (ללא היתייחסות לחומרת העבירות ונסיבות ביצוען) בדמות צו של"צ בהקף מצומצם.

לעניין גזירת עונשו של הנאשם בתוך מיתחם העונש ההולם הפניתה ב"כ המאשימה להיבטים השליליים העולים מתסקירי שירות המבחן, והדגישה כי עניינו של הנאשם אינו עומד – כלל ועיקר – בתנאים שנקבעו בפסיקה לביטולה של הרשעה.

יוזכר, כי הנאשם הצהיר בפני שירות המבחן שכיום הוא מבין את חומרת מעשיו ונכון לשאת בעונש בגינם; וספק רב הוא האם עתירתו לפניי לביטול ההרשעה ולהימנעות מהטלת כל עונש ממשי עולה בקנה אחד עם הצהרה זו. בנוסף, גם התנאי הראשון שבהלכת כתב אינו מיתקיים, שכן אין בחשש מפני פגיעה בעסוק עתידי, בו הנאשם אינו עוסק כיום, כדי להצדיק ביטולה של הרשעה בדין.

...

בנסיבות אלה אני קובע את מתחם העונש ההולם, במקרה זה, בין 6 חודשי מאסר בפועל, לנשיאה בדרך של עבודות שירות, לבין 12 חודשי מאסר בפועל.

לפי הוראות סעיף זה, אם מצא בית המשפט כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם, הוא רשאי לחרוג לקולה ממתחם העונש ההולם ולקבוע עונשו של הנאשם לפי שיקולי שיקומו.

אשר על כן – ובהתחשב בשיקולים לכף חומרה ולכף קולה, אשר פורטו לעיל – אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: (א) 4 חודשי מאסר בפועל.