עתירת נפגעת אירוע איבה נגד פסק דין בית הדין הארצי לעבודה

בית הדין הארצי לעבודה בר"ע 54147-11-22 ניתנה ביום 11 ינואר 2023 ציון דנינו המבקש המוסד לביטוח לאומי המשיב בשם המבקש - עו"ד אמיר קמינצקי החלטה

על החלטותיה וההליכים בקשר אליה לא אפרט, ורק אציין כי בפסק דין אשר ניתן בהתאם להודעת הצדדים (ב"ל 33459-01-17), הורה בית הדין האיזורי כי "עניינו של המערער יושב לועדה הרפואית לעררים (נפגעי איבה) בהרכב אחר על מנת שתידון בערר מיום 16/01/2017. פרוטוקולי ועדות העררים מיום 12/11/2015 ומיום 28/12/2016 כמו גם פסק הדין מיום 20/07/2016 לא יונח בפני ההרכב החדש. החלטת הועדה תהיה מפורטת ומנומקת" (להלן - פסק הדין האיזורי).

מבחינה פסיכיאטרית הועדה קובעת נכותו בשיעור של 10% לפי 34 א' ב' לצמיתות לאור אורך זמן הארוע" פסק דינו של בית הדין האיזורי המבקש ערער על החלטת הועדה לבית הדין האיזורי.

לפיכך עותר המבקש להשבת עניינו לועדה באותו הרכב על מנת שזו: תצרף להרכבה פוסק בתחום א.א.ג או תיוועץ עם יועץ מתחום זה. הועדה תתייחס להוראות סעיף ליקוי 74(4)(ד) לפיו ניתן לקבוע נכות בגין טינטון ללא קשר לירידה בשמיעה.

] לאמור אוסיף כי טענות המבקש בעיניין שיעור הנכות התואם את מצבו הרפואי של המבקש מכוונות כנגד קביעותיה הרפואיות של הועדה, אשר בית הדין לא יתערב בהן.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכל החומר שבתיק, בתיק בית הדין האזורי ובטיעוני המבקש שבפני, באתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המוסד.

לכן, גם מטעם זה בדין לא נבדק המבקש על ידי הוועדה בתחום זה. ביחס לתחום הנוירולוגי - אין בידי לקבל את טענות המבקש בדבר חובת הוועדה להתייחס לחוזר המוסד.

סוף דבר - הבקשה נדחית.

בעקבות ערעור שהגישו הוריה של אחת מקורבנות הארוע, ניתן ביום 24.3.99 פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כועדת ערעורים לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה התש"ל-1970 (להלן: חוק התגמולים) שלפיו, הוכר הארוע כרצח שבוצע על רקע לאומני, וככזה הוכר הארוע כארוע איבה כהגדרתו בחוק התגמולים, וקורבנות הארוע ובהם המנוחה, הוכרו כחללי איבה (ע"ש (מחוזי ת"א) 618/92 להלן: פסק הדין בעירעור).

הנתבע שילם לתובע מענקי הנצחה (בגין אחזקת קבר והוצאות אזכרה) מכוח החוק רטאוקטיבית ל-4 שנים אך דחה את עתירת התובע לקבלת תגמולים ומענק נישואין רטרואקטיביים שלהם זכאים בני מישפחות חללי איבה (מכתבים מיום 26.5.20 ומיום 24.6.20 – נספחים ז' ו- ט' לכתב התביעה).

כנגד החלטה זו הוגשה תביעה התובע.

אשר לגימלאות שוטפות שלהן היה התובע זכאי עד הגיעו לגיל 21, יובהר כי משהוכר הארוע כארוע איבה בשנת 1999, במועד זה, התובע כבר לא היה זכאי לקיצבה שוטפת ובהנתן שהתכלית היא קיום שוטף ולא לפצוי רטרואקטיבי (ראו בג"ץ 1334/11 פלוני נ' בית הדין הארצי לעבודה (5.7.12)), לא מצאתי כי התובע זכאי לגימלאות אלו.

...

עוד שוכנעתי כי בהענקת מענק הנישואין, נוכח הנסיבות המיוחדות של תיק זה כפי שפורט לעיל, לא יפגע כל אינטרס שהוא של המוסד או כל אינטרס ציבורי אחר כאשר מנגד מהות ההכרה בתובע כיתום איבה והענקת פיצוי משמעותי (אם כי מופחת בהרבה מהפיצוי שהיה מקבל לו ידע על זכויותיו בזמן אמת) היא בעלת משמעות גדולה לתובע ומאפשרת לו כעין סגירת מעגל כאשר הנזק שייגרם לו אינו רק כספי וכאשר דחיית התביעה משמעותה סגירת הגולל על זכויות התובע.

לאור כל האמור, התביעה מתקבלת בחלקה כך שהתובע זכאי לקבל את מענק הנישואין.

תביעת התובע לתשלום תגמולים רטרואקטיביים - נדחית.

בית הדין האיזורי לעבודה באר שבע סע"ש 28371-09-21 28 מרץ 2023 לפני: כב' הנשיא השופט צבי פרנקל נציגת ציבור (עובדים) גב' אליזבט סקירה טל נציג ציבור (מעסיקים) מר חיים גולן גוטין התובע: סמי אוחנה ע"י ב"כ: עו"ד מיטל אזולאי הנתבעות: 1. הרשות הארצית לכבאות והצלה 2. נציבות שירות המדינה באמצעות פרקליטות מחוז דרום – אזרחי ע"י עו"ד עדן פריאב פסק דין

בשרותו היתמודד עם אתגרים מורכבים במחוז דרום, במיוחד בתפקידו כקצין אג"ם, מירי תל"ם לאיזור דרום, דרך מבצע צוק איתן ועד מתן מענה לכל ארועי טירור הבלונים והעפיפונים.

אם בית הדין יסבור כי הוא לא זכאי לשוב לעבודתו, עתר התובע לקבל מעבר לכל הזכויות המגיעות לו בעקבות הפיטורים, גם פיצויים על עצם המעשים הלא חוקיים והפגיעה בזכויותיו.

בשיחת השימוע, ביקש התובע לפרוש במסגרת תכנית עם הטבות פרישה, אך הוסבר לו כי לא ניתן לעשות כן כל עוד מיתנהל נגדו הליך בבית הדין למשמעת (בעיניין גיוס תרומות) הנתבעת פירטה על אודות הליך משמעתי זה בסעיפים ב.5 בסיכומיה.

בעיניין חקמון פסק בית הדין הארצי: "היתעמרות בעבודה מוגדרת בהצעת החוק כ"היתנהגות חוזרת כלפי אדם, במספר אירועים נפרדים, שיש בה כדי ליצור עבורו סביבה עוינת בעבודה, לרבות אחת או יותר מהתנהגויות אלה..." - תוך פירוט פניה הרבים של ההתעמרות הכוללים בין היתר היתייחסות מבזה, משפילה או מזיקה; פגיעה בתנאי העסקה בשל עילות שלא מן המניין; שבוש יכולתו של אדם לבצע את תפקידו, לרבות באמצעות הצבת דרישות בלתי סבירות או יצירת תנאים בלתי סבירים לביצועו; הכפפתו של אדם לאוירה של פחד ואיומים, לרבות באמצעות צעקות, קללות, האשמות שוא או הפצת שמועות מזיקות; ייחוס עבודתו והישגיו של אדם לאדם אחר או ייחוס לאדם כשלונות לא לו; ובידודו המקצועי או החברתי של אדם בעבודה".

...

משלא מצאנו פגמים בהליך פיטורי התובע, אנו דוחים את סעד ההשבה לעבודה לו עתר התובע וכן את הפיצוי הכספי לו עתר, כאמור.

סוף דבר לאור כל שפירטנו לעיל, דין התביעה – להידחות.

לאור נסיבותיו של האישיות של התובע ובשים לב למשך תקופת העסקתו ברשות הארצית לכבאות ולהצלה ותרומתו למדינה שנים רבות, לפנים משורת הדין החלטנו שלא לחייבו בהוצאות.

הנאשם הורשע בעבירות של מעשה טירור של חבלה בכוונה מחמירה, יידוי אבן לעבר רכב, היזק במזיד לרכב ממניע גזעני, היתפרעות והפרת הוראה חוקית (הפר מעצר בית).

הנאשמים הורשעו בעבירות של מעשה טירור, חבלה בכוונה מחמירה (לפי חלופת הניסיון לפי סעיף 329(א)(2)), מעשה טירור של ניסיון הצתה, ויידוי אבן נגד כלי תחבורה וחבלה במזיד ברכב ממניע גזעני.

נטען שהמאשימה עתרה למתחמים מרחיקי לכת ללא צפי עתידי לשקום או טפול.

הסניגור היתייחס לפסיקה אליה הפניתה המאשימה וטען שבתפ"ח 55524-06-21 דובר על נסיבות קשות יותר ובת"פ 30684-06-21 היה שימוש בכלי עבודה על מנת לפגוע במתלונן, בעוד במקרה הנוכחי הייתה פגיעה פיזית קלה בלבד.

ככלל, נטען שכל פסקי הדין שהובאו על ידי המדינה מתארים אירועים קשים יותר בהם נגרמו למתלוננים חבלות קשות.

נטען שהשיטור הקהילתי לא חזר לפעול בשל נסיבה ארצית שלא קשורה בנאשם.

...

בסופו של דבר הומלץ על ענישה מוחשית ומציבת גבולות.

יש להדגיש שלאירוע המתואר באישום הראשון היה פוטנציאל נזק גדול מעבר לנזקים שאירעו בפועל, ואף פוטנציאל לגרימת מותם של הקורבנות, כשעדותה של המתלוננת הבהירה כי אילולא הצליחה בסופו של דבר להיחלץ מידי ההמון, האירוע יכול היה בנקל להסתיים במותם של המתלוננת והוריה.

בהתאם לכל האמור לעיל, ולמדיניות הענישה שהותוותה בפסיקה במקרים דומים אני קובע מתחמים כדלקמן: בגין האישום הראשון יש מקום לקבוע מתחם ענישה הולם הנע בין 6-10 שנים; בגין האישום השני מתחם הענישה ההולם נע בין 9-24 חודשי מאסר; ובגין האישום השלישי מתחם הענישה ההולם נע בין 2.5 – 4 שנות מאסר.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5936/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ח' כבוב העותרים: 1. ח"כ יצחק וסרלאוף 2. ארץ ישראל שלנו - מפלגה יהודית מאוחדת לשלמות התורה נ ג ד המשיבות: 1. היועצת המשפטית לממשלה 2. פרקליטות המדינה 3. מדינת ישראל עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י' בניסן התשפ"ד (18.4.2024) בשם העותרים: עו"ד איתמר מירון; עו"ד אלחנן מירון בשם המשיבות: עו"ד שוש שמואלי; עו"ד מיטל בוכמן-שינדל ][]פסק-דין

בתמצית שבתמצית, נטען כי העתירה תוקפת את המדיניות הכללית של ההעמדה לדין ולא עוסקת בהכרעות נקודתיות ובשאלות ראייתיות; כי המדיניות הנוכחית היא בגדר אכיפה בררנית המבטאת שינוי מדיניות האכיפה ביחס לאירועים מקבילים בהיקפם מהעבר – ההפגנות נגד הסכמי אוסלו ונגד ההיתנתקות – אירועים שאותם ראו העותרים כ"קבוצות שויון" לענייננו.

לגישת העותרים, יש להחמיר את מגמת האכיפה ביחס לחסימות כבישים רחבות הקף ושיטתיות ואף "יש להגדיר את חסימת הצירים הארצית כאל 'מעשה טירור'" בהתאם להגדרה בסעיף 2 לחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016.

אדרבה, דוקא עת עסקינן במחאות נגד השילטון, חשובה ההקפדה היתרה על שיקול דעת עצמאי ורחב של רשויות האכיפה, על מנת שלא ישמשו ככלי בידי השילטון לדיכוי מחאות נגדו, ולא למותר לציין כי אל מול הטענה של העותרים לאכיפה בררנית, ניצבות כיום טענות חמורות לאכיפה בררנית מהצד השני של המתרס, בין היתר לאכיפת יתר בדמות חקירות ומעצרי סרק רבים, כפי שעולה גם מהחלטות של בתי משפט שבפניהם הובאו העצורים.

בהמשך לכך, הנחיית פרקליט המדינה 2.40 בדבר "מדיניות העמדה לדין בתיקים שניפתחו על רקע הפגנות או ארועי מחאה" מיום 25.8.2020 (להלן: הנחיית פרקליט המדינה), קובעת קווים מנחים ואחידים למדיניות העמדה לדין שויונית בגין עבירות שבוצעו על רקע הפגנות ומחאות.

באנספור פסקי דין חזר בית משפט זה על מיתחם ההתערבות הצר בשקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה (ראו, מבין רבים, בג"ץ 3823/22 נתניהו נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקות 39-34 לפסק דינו של השופט ח' כבוב (17.7.2023)), ונסיבות המקרה הקונקרטי הן שעשויות להיות המפתח שיפתח את שערי בית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 4190/05 נעים נ' פרקליט המדינה, פסקה 10 (12.9.2006)).

לדידי, לא זכות העמידה היא המכוננת את הקושי בעתירה זו ובדומותיה, אלא בעיקר המצב הא-נומלי – שאינו מתיישב עם תהליכי העבודה המקובלים בדרג הממשלתי – שבו שר מגיש עתירה כנגד היועצת המשפטית לממשלה וכנגד "מדיניות האכיפה" הכללית, או מצב שבו שר מגיש עתירה כנגד שר אחר בממשלה (בג"ץ 2674/24 השר דוד מאסלם נ' שר הבטחון (8.4.2024)).

כמו כן, משקיים נפגע ישיר מפעולה שלטונית, והוא עצמו אינו פונה בבקשת סעד לבית המשפט, על דרך הכלל, בית המשפט לא יכיר בזכות העמידה של עותר צבורי גם אם העניין שהוא ביקש להביא להכרעה נוגע לנושא בעל חשיבות ציבורית כללית (עניין האגודה לזכויות האזרח, עמ' 69; בג"ץ 962/07 עו"ד אמיר לירן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 14 (1.4.2007); בג"ץ 6972/07 לקסר נ' שר האוצר, פסקה 24 (22.3.2009); בג"ץ 7753/23 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לבטחון לאומי, פסקה 23 (23.11.2023)).

...

נאמר בקצרה כי דין העתירה להידחות על הסף בשל היותה עתירה כוללנית.

סוף דבר שדין העתירה להידחות על כל חלקיה.