השופט צ' א' טל:
העותר מתואר בעתירה, בין היתר, כיושב ראש תנועת "נאמני הר הבית", הפועל "ללא לאות מאז מלחמת ששת הימים, באירגון עליות להר הבית, פעולות הסברה, עצרות, הפגנות ופעולות נוספות כדי להעלות על סדר היום הציבורי את התביעה לחופש פולחן דתי ליהודים על הר הבית, לחופש גישה, להפסקת האפליה כנגד יהודים בלבד במקום המקודש ביותר לעם היהודי ..." (סעיף 2 בעתירה).
...
ויחלוקו? כיצד?
בפרשת תנועת נאמני הר הבית וגרשון סלומון נ' ראש עירית ירושלים ואח' (בג"צ 6403/96; טרם פורסם), עתר מר גרשון סלומון, העותר שלפנינו, לבית-המשפט הגבוה לצדק, ובקשה בפיו כי נורה את ראש עירית ירושלים, היועץ המשפטי ומפקד מחוז ירושלים במשטרת ישראל, ויביאו להפסקת פעולת בניה שהווקף המוסלמי עשה על הר הבית במיבנה הקרוי "אורוות שלמה". החלטנו לדחות את העתירה, ובשולי חוות-דעת שכתבתי (לאחר חוות-דעת שנתן חברי השופט בך), אמרתי דברים אלה על דין ועל צדק ועל חוכמת החיים:
"וכך שנינו: 'לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה' (בבא מציעא, ל ע"ב). כיצד כך? וכי היה עליהם לדון דיני גזלנות? אף אתה אמור: 'שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו [עשו] לפנים משורת הדין' (שם, שם). הכל עמדו על זכויותיהם, איש לא ויתר על זכותו, וכך חרבה ירושלים. זכות באה בזכות והמפץ היה בלתי-נמנע. ואם על כך חרבה ירושלים, הנוסיף אנו ונאמר "ייקוב הדין את ההר" (סנהדרין ו ע"ב)? Fiat iustitia et pereat mundus - ייעשה הצדק[?] וייחרב העולם? ולא נותר לנו אלא להפנות לדבריו החשובים של השופט ויתקון בבג"צ 222/68 חוגים לאומיים אגודה רשומה נ' שר המשטרה, פ"ד כד(2) 141 בייחוד בעמודים 166 עד 168.
אודה שמתחילה סברתי שיש לדחות את העתירה הן לגופה, מטעמי בטחון הציבור שפורשו בתצהיר התשובה, והן מחמת קוצר הזמן שבין הגשת העתירה והמועד שהציב העותר למימושה, כפי שיבואר להלן.
בין שיקולי האיזון: אין לאפשר מצב דברים שבו קהל עויין למפגינים ימנע מהם להפגין.
