עתירת מבקש מקלט נגד חיוב בהפקדת ערובה

כך נכתב בהקשר זה בדברי ההסבר לתקנה: "...נועדה במקרים המתאימים להבטיח כי אם התובע ייכשל בתביעתו ובית המשפט יטיל עליו הוצאות לטובת הנתבע הוא אכן ישלם זאת. בנוגע לתביעות המוגשות על ידי מי שאינם תושבי ישראל גובר הצורך להבטיח כי נתבעים יוכלו להפרע מתובעים שאינם תושבי ישראל, שעל דרך הכלל אין להם נכסים בישראל ועשוי להיות קושי לאתרם ולאכוף כלפיהם את פסק הדין, ככל שהתובעים לא יזכו בתביעתם וייפסקו הוצאות לזכות הנתבעים." כידוע, זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד [ראו לעניין זה: ע"א 733/95 ארפל אלומניות בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ; ע"ע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU], והלכה למעשה תקנה 116א' לתקנות מגבילה זכות יסוד זו. סוגיה זו זכתה להתייחסות בדברי ההסבר לתקנה 116א': "אמנם הטלת ערובה כאמור עלולה לפגוע בזכות הגישה לערכאות ככל שאינה מידתית ושאינה לתכלית ראויה, עם זאת, נוכח השונות בין אזרחי ישראל ותושביה לבין נתינים זרים, יש הצדקה לקביעת הסדר מחמיר יותר לגבי האחרונים." לאחר כניסתה לתוקף של התקנה אף הוגשה עתירה לבג"ץ בעיניין – עתירה שנדחתה ובג"ץ אישר את סבירותה ומידתיותה של התקנה [ראו: בג"ץ 7016/16 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שרת המשפטים (17.9.2018)].

התובע הוא מבקש מקלט מאריתריאה, ולפיכך הכלל על פי תקנה 116א' לתקנות הוא כי יש להורות על חיובו בערובה.

לא ייתכן שמעסיק אשר הפר את חובתו לפי חוק הגנת השכר ולא מסר לעובדו תלושי שכר, יהנה מ"פירות" הפרה זו בדיעבד ולאחר שאותו עובד הגיש נגדו תביעה לבית הדין, וזאת במסגרת בקשה שהגיש אותו מעסיק לחייב את העובד בהפקדת ערובה.

...

לפיכך, אני סבור כי במקרה דנן מתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים את דחיית הבקשה, בפרט כאשר תביעת התובע היא לתשלום זכויות קוגנטיות.

אולם, לקחתי בחשבון במסגרת החלטתי זו כי גם הנתבע לא תמך את בקשתו בתצהיר.

נוכח האמור, הבקשה נדחית.

לטענת המבקשת, שעה שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליה ועת המשיב לא מציג 'ראשית ראיה' לתביעה כנגדה ולא מראה, כי המבקשת תוכל להפרע את הוצאותיה ממנו, ככל שהתביעה תידחה ומשנדרשת המבקשת להוציא הוצאות משפט נכבדות לצורך היתגוננות בתביעה – יש לקבל את הבקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה, בהתאם לתקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן: "התקנות").

המבקשת הפניתה בתשובתה לפסיקתו של בית המשפט העליון בבג"ץ 7016/16 עדאלה-המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שרת המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה, מיום 17.9.18, להלן: "בג"ץ עדאלה"), במסגרתו נדחתה עתירה לביטול תקנה 116א לתקנות.

המשיב הוא מבקש מקלט מסודאן, משמע, אינו תושב ישראל ואינו אזרח מדינה החתומה על אמנת האג, כך שנקודת המוצא בעניינינו היא, שיש לחייבו בהפקדת ערובה למעט בהתקיים אחד החריגים המנויים בתקנה 116א המצוטטת לעיל.

...

בכתב ההגנה, בבקשה ובתשובה לתגובה טענה המבקשת, כי דין התביעה כנגדה להידחות שכן המבקשת אינה קשורה ליתר הנתבעות בתיק ואין לה קשר עסקי איתן ואין לה קשר לאתרי העבודה שאוזכרו בתביעה; עוד נטען, כי המבקשת לא מכירה את המשיב ולא העסיקה אותו, לא באופן ישיר ולא באופן עקיף ולא התקיימו בינה לבינו כל יחסי עבודה.

לטענת המבקשת, שעה שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליה ועת המשיב לא מציג 'ראשית ראיה' לתביעה כנגדה ולא מראה, כי המבקשת תוכל להיפרע את הוצאותיה ממנו, ככל שהתביעה תדחה ומשנדרשת המבקשת להוציא הוצאות משפט נכבדות לצורך התגוננות בתביעה – יש לקבל את הבקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה, בהתאם לתקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן: "התקנות").

מן הכלל אל הפרט לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים בבקשה, בתגובה ובתשובה וכן בכתבי הטענות ובכלל החומר שבתיק, הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להתקבל.

בנסיבות אלה, ומשלא הביא המשיב 'ראשית ראיה' להוכחת תביעתו כנגד המבקשת ומשלא שוכנעתי בהתקיימותם של חריגים נוספים לכלל הקבוע בתקנה 116א לתקנות – מצאתי, שיש מקום לחיוב המשיב בערובה להבטחת הוצאות המבקשת.

סוף דבר על יסוד המפורט לעיל, ובאיזון שבין זכות המשיב לגישה לערכאות מחד גיסא, לבין זכות המבקשת שלא להיגרר להליכי סרק וכי תוכל להיפרע הוצאותיה ככל שהתביעה כנגדה תידחה מאידך גיסא, מצאתי, שיש לחייב את המשיב בהפקדת ערובה בסך 1,200 ₪ להבטחת הוצאות המבקשת.

הרקע לבקשה התובע, מבקש מקלט מאריתריאה, הגיש תביעה כנגד הנתבעות לתשלום זכויות סוציאליות ורכיבי פיצוי שונים בגין עבודתו הנטענת באתר בנייה בחיפה (להלן: "האתר").

במעמד הדיון עתרה שרארה לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה בהליך (עמ' 2).

במצב דברים זה, ומשהובאה 'ראשית ראיה' להוכחת התביעה כנגד שרארה, דין בקשתה לחיוב התובע בהפקדת ערובה – להדחות.

...

בתגובתו לבקשה, טען התובע כי תקנה 519 לתקסד"א אליה הפנתה שכטמן אינה חלה בבית הדין לעבודה ומשכך דין הבקשה להידחות על הסף.

במצב דברים זה, ומשהובאה 'ראשית ראיה' להוכחת התביעה כנגד שרארה, דין בקשתה לחיוב התובע בהפקדת ערובה – להידחות.

סוף דבר הבקשה של שכטמן לחיוב התובע בהפקדת ערובה, מתקבלת, כמפורט בסעיף 16 לעיל.

הבקשה של שרארה לחיוב התובע בהפקדת ערובה – נדחית.

]השופטת ע' ברון: העתירה שלפנינו מופנית נגד החלטת בית הדין הארצי לעבודה (להלן: בית הדין הארצי) ב-בר"ע 32041-12-18 מיום 19.12.2018, ונגד פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב-יפו (להלן: בית הדין האיזורי) ב-ע"ר 50873-11-18 מיום 10.12.2018; עניינן של פסיקות אלה בחיוב העותר, מבקש מקלט מסודאן, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבה 2 במקרה שתדחה תביעתו נגדה בבית הדין האיזורי.

...

דין העתירה להידחות על הסף, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה 2 לעתירה.

לנוכח האמור, אנו מורים על דחיית העתירה על הסף.

בהקשר זה עוד נפסק על ידי בית הדין הארצי לעבודה בעיניין אבו מוחסן כדלקמן: "בהחלטה אם לחייב בעל דין בהפקדת ערובה, על בית המשפט לאזן בין תכלית התקנה – הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה, וכן צימצומה של האפשרות להגיש תביעת סרק, ומנגד – להגן על זכות הגישה לערכאות, ולאפשר לתובעים לממש את זכויותיהם. במסגרת זו, יש ליתן משקל יחסי למיהות התובע ומצבו הכלכלי; למיהות הנתבע ומעמדו; לטיב השאלות שהתובענה מעלה; סכויי התביעה ומורכבותה; שהוי בהגשת התביעה, ככל שהיה; מקום מגוריו ומצבו הכלכלי של התובע; השלב בהליך שבו מוגשת הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה; תום ליבו של התובע;" (סע' 13 לפסק הדין בעיניין אבו מוחסן והאסמכתאות שם, א.נ.) מן הכלל אל הפרט בשים לב לכך שהתובע הוא מבקש מקלט מסודאן ובהתאם ללשון תקנה 116א(ב) המצוטטת לעיל למדים, כי נקודת המוצא בעיניינו היא חיובו בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבעת, למעט בהתקיים אחד משלושת החריגים שלהלן: התובע הראה 'ראשית ראיה' להוכחת תביעתו; התובע הראה, כי הנתבעת יכולה להפרע את הוצאותיה ממנו ככל שהתביעה תדחה; מתקיימים טעמים מיוחדים, שיירשמו.

למקרא כתב התביעה עולה, כי התובע עותר לקבלת זכויות קוגנטיות המגיעות לו לטענתו בגין עבודתו אצל הנתבעת 1 משך 17 חודשים, כאשר לתגובתו לבקשה צירף התובע צלום חולצה שלבש התובע לטענתו בעבודה עליה מופיע שם הנתבעת 1 וכן הצביע לכאורה על זהות הגורם הממונה בנתבעת 1 (מר עבדו), ממנו על פי הנטען הוא קיבל הנחיות בעבודה ושכרו שולם על ידו.

...

התובע אינו מציג ראשית ראיה להוכחת מערכת יחסי העבודה לה הוא טוען בכתב התביעה ותביעתו חסרת שחר ודינה להידחות בהעדר יריבות.

" בית הדין הארצי לעבודה דן בהרחבה בעניין אבו מוחסן באופן יישום כל אחד מהחריגים שנקבעו בתקנה 116א לתקנות ובהתייחס לדרישה להצגת 'ראשית ראיה', נפסק בין היתר, כדלקמן (סע' 39-42): "... לטעמנו, השימוש בביטוי "ראשית ראייה", מצביע על כך שהתובע אינו אמור להציג בכתב התביעה או בתגובה לבקשה לחיוב בהפקדת ערובה ראיות שיתמכו בכל רכיבי התביעה לכל פרטיהם, אלא נדרשת רק ראשית ראייה להוכחת תביעתו באופן כללי.

סוף דבר על יסוד כל האמור – הבקשה נדחית.