השופט י' עמית:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בשבתו כבית המשפט לעניינים מינהליים בעת"מ (ב"ש) 35692-05-12 (כב' השופטת ר' ברקאי) מיום 7.1.2013, בגדריו דחה בית המשפט את עתירת המערערים להורות למשיבים לפעול למימוש צוי הריסה ביחס לכלל המבנים שהוקמו על-ידי בני השבט אבו קוידר על המקרקעין שבבעלות המערערים.
בית המשפט דחה את ההשוואה שבקשו העותרים לעשות בין פינוי יישובים יהודיים מקרקע בבעלות פרטית של פלסטינאים ביהודה ושומרון, לבין המקרה דנן, ולסופו של יום, לא מצא להתערב בשקול דעתה של המדינה.
נטען כי שגה בית המשפט בהבחינו בין המקרה דנן לבין פסקי הדין שניתנו בבג"ץ 8887/06 אל נאבות נ' שר הבטחון (2.8.2011) (להלן: עניין מגרון) ובבג"ץ 9060/08 עבדללה נ' שר הבטחון (7.5.2012) (להלן: עניין גבעת האולפנה), שם נקבע כי אכיפת זכויות קנייניות לגבי בעלות פרטית בקרקע צריכה להיות בראש סדר העדיפויות של מדיניות האכיפה.
בפסק דינו מיום 21.4.2013, חייב בית משפט השלום את המדינה להשלים את ההריסה והפינוי בסוף שנת הלימודים, ועד ליום 10.7.2013.
לצד זכותם החשובה של המערערים לקניין, על המדינה לקחת בחשבון במסגרת סדרי העדיפויות לאכיפה גם את זכותם של בני השבט לכבוד, לתנאי קיום מינימאלי, לחינוך וכיוצא באלו (לנושא החינוך במיגזר הבדווי בדרום ראו בג"ץ 6671/03 אבו גנאם נ' משרד החינוך, פ"ד נט(5) 577, 584 (2005); לנושא אספקת המים במיגזר הבדווי בדרום ראו ע"א 9535/06 עבדללה אבו מסאעד נ' נציב המים (5.6.2011)).
כך, בעיניין מגרון, חלפו חמש שנים מיום הקמת המאחז עד להגשת העתירה לבג"ץ וזאת לאחר שבעלי הקרקע מחו פעמים מספר בפני המינהל האזרחי בנושא; תושבי מגרון ידעו או היו צריכים לדעת כי הקרקע היא בבעלות פרטית, ולמצער, ידעו מלכתחילה כי המאחז אינו חוקי, והמשיכו להקים ולהרחיב המבנים חרף אי-חוקיותו; ובעת הגשת העתירה התגוררו במקום כ-250 נפשות.
...
אף איני רואה להיעתר לבקשת המערערים לקצוב למדינה מסגרת זמנים נוקשה ליישום ההסכם.
אם זה הקצב בו מתנהלים הדברים כאשר קיימת נכונות מצד התושבים הבדואים, קשה שלא להרהר אם הרשות המבצעת אכן הפנימה את המלצתה-אזהרתה של ועדת גולדברג כי "פתרון כולל ומהיר שיסדיר את התיישבות הבדווים בנגב הוא, על כן, צו השעה".
סוף דבר
המערערים לא גילו עילה המצדיקה סטייה מהכלל המושרש לפיו בית המשפט לא יתערב בשיקול דעתן של הרשויות המוסמכות בקביעת סדרי העדיפויות במדיניות אכיפת החוק.
אשר על כן, הערעור נדחה ובנסיבות העניין, אין צו להוצאות.