עתירת היועמ"ש נגד שחרור מוקדם של אסיר ביטחוני

בפסק הדין בעתירתו של היועמ"ש נגד שיחרור מוקדם של המבקש, נקבע כי לא ניתן ללמוד מתוך החומר שהונח לפני הועדה כי המבקש אמנם זנח את המניע האידיאולוגי שביסוד העבירות שביצע.

המבקש טוען כי בפסיקה נקבע תנאי סף נוסף לשיחרור מוקדם של אסיר המוגדר "אסיר ביטחוני" – והוא זניחת המניע האידאולוגי שהוביל לבצוע העבירות.

...

היועמ"ש סבור כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף, ולחלופין לגופה.

בית משפט לעניינים מינהליים הגיע לכלל מסקנה כי שחרורו של המבקש מסכן את שלום הציבור, ולא מצאתי שנפל פגם כלשהו בהחלטתו.

סוף דבר, אני מורה על דחייתה של בקשת הרשות לערער.

בדיון שנערך במעמד הצדדים, הוסיפה ב"כ העותר וטענה כי "חוק שיחרור על תנאי" איננו מבחין, לעניין השיחרור המוקדם, בין אסירים תושבי ישראל ואסירים תושבי שטחים, וגם לא בין אסירים פליליים לאסירים בטחוניים, בהפנותה לע"פ 10118/06.

בין הצדדים נתגלעה מחלוקת, האם הכפר בו התגורר העותר – ביר אלראשא שליד ג'נין מוגדר כשטח "C" או כשטח "B". דיון: השאלה, אם כן, הנה האם הנחיית היועהמ"ש לפיה לא יתאפשר להכניס מומחה פרטי לצורך הכנת תכנית שקום שאמורה להתבצע בשטחים שהם מחוץ לשטחי ישראל (ובכלל זה בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה).

כפי שמפרט סעיף 1 לפקנ"צ מדובר, ככלל, באסירים השפוטים או עצורים בגין עבירות נגד בטחון המדינה קיים פוטנציאל ממשי לסיכון ביטחון המדינה בכלל ולסכון הסדר והמשמעת בבית הסוהר בפרט, וזאת לאור טיבה, מהותה ונסיבותיה של העבירה שביצעו, עברם, מניעיהם ומעורבותם בפעילות נגד בטחון המדינה.

או אסיר שהיה חבר באירגון עוין או סייע לבצוע העבירה ושב"כ או גורם ביטחוני אחר שעניינו של האסיר מוכר לו שוכנע, לאחר שקבל נתונים אודותיו מגורמי המודיעין בשב"ס, כי חל באסיר שינוי בולט וממשי וכי הוא ניתק כל מגע, ישיר או עקיף, עם ארגון או חברי ארגון כאמור והוא אינו מקבל כל טובת הנאה מארגון כאמור.

...

בכל הכבוד, לא מקובלת עלי הדעה שהביעה ב"כ העותר בהסתמכה על פסק דין של בית המשפט המחוזי , ממנו ביקשה ללמוד כי בבקשה להכנסת מטפל, על בית המשפט לבדוק רק את השאלה האם הכנסת מטפל עלולה לפגוע בסדר ובביטחון בבית הסוהר ולבדוק את כישורי המטפל.

עמדת המשיב מתבססת על הנחיות פרקליט המדינה המעוגנות בפסיקה המנחה, עמדת גורמי הטיפול ועמדת השב"כ ולאור הנטל המוטל על העותר ומאחר ולא הצליח לסתור ולהפריך את עניין השתייכותו האידיאולוגית, אני סבור שהחלטת המשיב הינה סבירה ונתקבלה באופן תקין וראוי ובהתאם לכללים המנהליים המחייבים.

לפיכך, אני מורה על דחיית העתירה.

מעיון בחוות הדעת של הוועדה המחוזית לטיפול באלימות במשפחה מיום 17.5.09, עולה, כי ועדת אלמ"ב אינה ממליצה על שחרורו המוקדם של העותר ועל יציאתו לחופשות על רקע ההערכה, כי קיים פוטנציאל גבוה לסיכון ומסוכנות מצדו כלפי סביבתו.

לאחר ששקלנו את טיעוני ב"כ העותר וטיעוני ב"כ היועמ"ש, ולאחר שעיינו בהחלטת ובתיק הוועדה, לא מצאנו, כי במקרה דנן, חרגה ועדת השחרורים בהפעילה את שיקול דעתה ממיתחם הסבירות.

לא מצאנו, כי יש ממש בטענותיו של העותר נגד החלטת הוועדה; הוראת סעיף 9 לחוק שכותרתו "שיקולי הוועדה" מחייבת את ועדת שחרורים "בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשיחרור על-תנאי, תשקול הוועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת היתנהגותו בכלא; לשם כך תביא הוועדה בחשבון, בין השאר, נתונים אלה:

...

לא מצאנו, כי יש ממש בטענותיו של העותר נגד החלטת הועדה; הוראת סעיף 9 לחוק שכותרתו "שקולי הועדה" מחייבת את ועדת שחרורים "בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על-תנאי, תשקול הועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סכויי שקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא; לשם כך תביא הועדה בחשבון, בין השאר, נתונים אלה:

טענת העותר, לפיה, ההחלטה אינה סבירה, משהביאה הועדה בשיקוליה את חוות דעתה השלילית של אלמ"ב, אף שהעותר אינו מרצה מאסר בגין עבירות אלמ"ב, דינה דחיה; הועדה היתה ערה להוראות סעיף 11 לחוק "שחרור אסיר הנושא מאסר בשל עבירות אלימות או מין בתוך המשפחה" וקבעה בהחלטתה, כי התייחסותה לחוות דעת אלמ"ב במקרה של העותר, שמרצה מאסר בגין עבירות תעבורה, אינה נזקקת נוכח הוראות סעיף 11 לחוק "יחד עם זאת, על פי הפסיקה הנוהגת, על ועדת השחרורים, משהונחה בפניו ועדת אלמ"ב, להתייחס ולשקול חוות דעת זו בזיקה למסוכנותו של האסיר בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק". משכך, לא מצאנו, כי נפל פסול בהסתמכותה של הועדה על חוות דעת אלמ"ב, לא כל שכן, משהוראות סעיף 9(7) לחוק מחייבות אותה לפעול, כפי שפעלה, ומשחוות הדעת דעת אלמ"ב הוותה שיקול אחד בין מכלול השיקולים, ולא שיקול מכריע.

באשר לטענת העותר בנוגע לדחיית התוכנית הטיפולית הפרטית שהוגשה מטעמו – סבורים אנו, כי גם בעיניין זה, הועדה התייחסה בכובד ראש לתוכנית, בחנה אותה והשתיתה את החלטתה לדחותה על שיקולים סבירים ורלוונטיים, שעיקרם העובדה שהעותר לא עבר הליך טיפולי מקדים בין כותלי בית הסוהר ואינו מבטא מוטיבציה לשינוי ולשיתוף פעולה עם גורמי טיפול.

המסקנה העולה מן המקובץ לעיל, כי לא מצאנו בסיס ראוי להתערב בהחלטת הועדה ולשנותה ואנו מורים, אפוא, על דחיית העתירה.

לטענת העותר, הועדה קבעה ללא כל ביסוס עובדתי, כי הוא ימשיך לסכן את שלום הציבור במידה וישוחרר וזאת בשל היותו "אסיר בטחוני" ותוך הסתמכות על חוות דעת שב"כ, אשר ממנה לא עלה כל מידע ספציפי עדכני אודותיו; עוד טוען העותר, כי החלטת הועדה לוקה בחוסר סבירות קיצונית המחייבת התערבותו של בית משפט זה. החלטת הועדה שלא לשחרר את העותר שיחרור מוקדם בשל היותו נתין האזור הינה שגויה וסותרת את הוראות חוק שיחרור על-תנאי ממאסר, אשר מורה לבחון אפשרות ניכוי שליש מתקופת מאסרו של כל אסיר ללא קשר למקום מגוריו; מדובר באפליה אסורה בין אסיר לאסיר, כך לטענת העותר; לשיטתו ניתן לפקח גם על אסיר שהוא נתין האיזור ולחייבו להתייצב במשרד המינהל האזרחי לצורך ביקורת.

ב"כ היועמ"ש מבקשת לדחות את העתירה בהדגישה, כי חוות דעת שב"כ מלמדת על אירועים נוספים שבהם הודה העותר, ולא עלה בידו להוכיח כי הוא נטש את הקו האידיאולוגי שלו; לטענתה, עובדות כתב האישום המתוקן וחוות דעת שב"כ מלמדים על כך, שמדובר באסיר בעל מוטיבציה גבוהה לפגוע באזרחים ובכוחות צה"ל, כך שענייננו בעבריינות אידיאולוגית ברף הגבוה שלה.

בכל מקרה, סיווגו של אסיר כעבריין "ביטחוני" אינו מונע ממנו אוטומטית את הזכות לשיחרור מוקדם (ראו: עע"א 3244/90 אל סורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו], 30.10.90)).

...

יש לזכור, כי מעטות עד מאד הן העבירות שמבצעיהן נשלחו למאסר, ושאין בשחרורם המוקדם של המורשעים בהן כדי ליצור חשש כלשהוא לסכנה לציבור; ובכל זאת תדיר תמצא הועדה – בדין – הצדקה לשחרורו המוקדם של האסיר.

נוכח המקובץ לעיל, אנו מקבלים את העתירה ומורים על שחרורו של העותר.

לטענת העותר, הועדה קבעה ללא כל ביסוס עובדתי, כי הוא ימשיך לסכן את שלום הציבור במידה וישוחרר וזאת בשל היותו "אסיר ביטחוני" ותוך הסתמכות על חוות דעת שב"כ, אשר ממנה לא עלה כל מידע ספציפי עדכני אודותיו; עוד טוען העותר, כי החלטת הועדה לוקה בחוסר סבירות קיצונית המחייבת התערבותו של בית משפט זה. החלטת הועדה שלא לשחרר את העותר שיחרור מוקדם בשל היותו נתין האיזור הנה שגויה וסותרת את הוראות חוק שיחרור על-תנאי ממאסר, אשר מורה לבחון אפשרות ניכוי שליש מתקופת מאסרו של כל אסיר ללא קשר למקום מגוריו; מדובר באפליה אסורה בין אסיר לאסיר, כך לטענת העותר; לשיטתו ניתן לפקח גם על אסיר שהוא נתין האיזור ולחייבו להתייצב במשרד המינהל האזרחי לצורך ביקורת.

ב"כ היועמ"ש מבקשת לדחות את העתירה בהדגישה, כי חוות דעת שב"כ מלמדת על אירועים נוספים שבהם הודה העותר, ולא עלה בידו להוכיח כי הוא נטש את הקו האידיאולוגי שלו; לטענתה, עובדות כתב האישום המתוקן וחוות דעת שב"כ מלמדים על כך, שמדובר באסיר בעל מוטיבציה גבוהה לפגוע באזרחים ובכוחות צה"ל, כך שענייננו בעבריינות אידיאולוגית ברף הגבוה שלה.

בכל מקרה, סיווגו של אסיר כעבריין "ביטחוני" אינו מונע ממנו אוטומאטית את הזכות לשיחרור מוקדם (ראו: עע"א 3244/90 אל סורי נ' מדינת ישראל  (לא פורסם, [פורסם בנבו], 30.10.90)).

...

יש לזכור, כי מעטות עד מאד הן העבירות שמבצעיהן נשלחו למאסר, ושאין בשחרורם המוקדם של המורשעים בהן כדי ליצור חשש כלשהו לסכנה לציבור; ובכל זאת תדיר תמצא הועדה – בדין – הצדקה לשחרורו המוקדם של האסיר.

נוכח המקובץ לעיל, אנו מקבלים את העתירה ומורים על שחרורו של העותר.