עתירת דיירת מוגנת לביטול פינוי מדירה ברמלה

משסירבו המבקשים להתפנות, הגישה עמידר תביעה לפינוי הדירה לבית משפט השלום ברמלה בת"א 3398/01.

הבקשה בבקשה שלפניי, מבקשים המבקשים כי אורה על ביטול צו הפינוי ועל עיכוב פינויים מהדירה, עד להכרעתו של בית משפט זה בערעורם במסגרת ההליך העקרי.

ראשית, עתירתם של המבקשים לבית המשפט לעניינים מינהליים הוגשה שנים רבות לאחר ההחלטה הראשונה של המשיב 1 לדחות את טענתם כי קיימות להם זכויות דיור מוגן וזכויות ממשיכים בדירה, ולאחר ההחלטה הראשונה לדחות את בקשתם להכיר בהם כזכאים לדיור צבורי ולמגורים בדירה.

כמו כן, יש צדק בטענת המשיבים, לפיה הצעתם החלופית למבקשים – לקבל יחידת דיור מוגן אשר תתאים לצרכיהם – מפחיתה במידה מסוימת את הנזק העשוי להגרם למבקשים מפינויים מהדירה.

...

מנגד, טוענים המשיבים כי יש לדחות את הבקשה.

במקרה שלפניי, על פניו ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, סבורני כי סיכויי הערעור הם נמוכים, במידה המאזנת את נטייתו הראשונית של מאזן הנוחות – הנובעת משכך שמדובר בדירת מגורים – וזאת משום שקביעותיו של בית המשפט לעניינים מנהליים אותן המותקפות בערעור מבוססות ומנומקות.

משכך, אני סבור כי אף מאזן הנוחות בנסיבות העניין שלפניי אינו נוטה לטובתם של המבקשים, באותה מידה כמו במקרה טיפוסי של פינוי דירת מגורים.

סיכומם של דברים, הבקשה נדחית, אך יחד עם זאת, וכאמור לעיל, המועד לביצוע צו פינוי המבקשים מהדירה יהיה ביום 25.12.2015.

ביום 7.11.16 הגישה העותרת בקשה ללישכת ההוצאה לפועל ברמלה, בה ניתן צו הפינוי, בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין מטעמים הומנטריים.

כפי שטוענת המשיבה, אין כל החלטה (או העידר החלטה) של "הרשות" (המשיבה) בעיניין דיור צבורי הנתקפת בעתירה והעותרת אינה מבקשת ביטולה של החלטה שכזו ואין גם כל החלטה מנהלית לפינויה מהדירה, אלא כל שמבוקש בעתירה זה עיכוב ביצוע של פסק דין חלוט לפינוי (שניתן אף בעירעור בהסכמת העותרת) וזאת לאחר שההליך המנהלי שנקטה בו העותרת הסתיים בפסק דין בו נדחו טענותיה.

זאת כאשר לא גם מדובר באותה דירה בה מתגוררת העותרת שתקבל במסגרת זכאותה לדיור צבורי, כאשר דירה זו הנה בבעלות רשות הפיתוח ומיועדת להשכרה בדיירות מוגנת או להמכר לאחר ביצוע הליכי מיכרז ואינה חלק ממלאי הדירות המיועד לאיכלוס זכאי משרד השיכון לדיור במסגרת הדיור הצבורי לעומת הזכאות לדיור צבורי בדירות בבעלות משרד הבינוי והשיכון המושכרות בשכירות חופשית בהתאם לנתוני השוכר ואין מקום למנוע את שיווק הדירה ובצוע פסק הדין רק בשל זכאות העותרת לשכור דירה במסגרת דיור צבורי סוצאלי.

...

וכפי שנאמר על-ידי כבוד השופט רובינשטיין ברע"א 4569/16 קלפון נ' רשות המקרקעין חטיבת שמירת הקרקע (פורסם בנבו, 08.06.2016): "לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובבקשת עיכוב הביצוע אין בידי להיעתר למבוקש. אין חולק כי המבקש נעדר זכות קניינית בנכס בו הוא מתגורר עם משפחתו. טענותיו של המבקש הנוגעות לחובתה של המדינה לספק קורת גג לכל אדם – כבודן במקומן מונח, אולם אין הן הולמות את ההליך נשוא ענייננו, שבסיסו בקשת צו מניעה זמני; על דרך העיקרון, אין בית משפט, יהא אשר יהא, יכול לתת יד לפלישה לנכס. נשוה בנפשנו מה יהא על מבקשי דיור ציבורי שאין להם תעוזה לעשות כמעשה המבקש, ולפלוש לנכס; האם ימתינו לתורם בשקט והעושה מעשה שלא כדין ייהנה כאן ועכשיו? אוסיף, כי לא נעלמו מעיני מצוקותיו של המערער, נכה בשיעור של 50%, ולפי הנטען אב ל-18 ילדים, מהם 7 קטינים ששניים מהם מתגוררים עמו; וכן העובדה שחרף היותו זכאי, לפי הנטען, לדיור ציבורי, טרם קיבל דירה בה יוכל להתגורר יחד עם משפחתו. טענות המבקש שמורות לו להליך עיקרי, אם יבחר בכך – אין די בזאת לאפשר עשיית דין עצמי ומגורים בנכס ללא כל היתר. כפי שציינתי בעניין קודם בהקשרי בניה ללא היתר חוקי, "אין מרפאים רעה חולה ברעה חולה לא פחות, בפתיחת פתח להפקרות, ל'איש הישר בעיניו יעשה'" (רע"פ 2885/08 הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב-יפו נ' מוסא דכה, פסקה ז' (2009)); ונראה כי דברים אלה הולמים גם את ענייננו.

התוצאה התוצאה הינה שעם כל ההבנה למצבה של העותרת ומשפחתה אין מנוס מדחיית העתירה על הסף וזאת ללא קשר לזכותה של העותרת לפעול למימוש זכאותה לדיור ציבורי.

לאור האמור, אני דוחה את העתירה .

במסגרת הליך קודם במסגרתו עתרה התובעת לפינוי המקרקעין (ת.א. 358/92 שלום רמלה), הגיעו הצדדים להסכם פשרה במסגרתו הסכימו על פינוי המקרקעין.

גם אם הורתם של היחסים בין הצדדים הנו בהסכם השכירות המוגנת שנחתם בין הנתבע (ושני אחיו) לבין חברת עמידר כאמור ביום 22/4/71, הגושפנקא של סיום יחסים אלה מצאה ביטוייה בתוצאות ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים ואשר באה לידי ביטוי בפסק הדין שניתן ביום 7/9/93 בת.א. 358/92 (שלום רמלה) – פסק דין אשר נתן תוקף להסכם הפשרה שהושג בקשר לפינוי הנכס.

על כן, אין חשיבות למחלוקת שבין הצדדים (מחלוקת לה הוקדשה עיקר שמיעת הראיות) האם כניסת הנתבע לנכס הייתה בסמוך מיד לעזיבתו של אחיו יצחק שנטען כי "שמר" על הנכס בתקופת שהייתו של הנתבע בחו"ל או שמא היתקיים פרק זמן בו הנכס היה נטוש ולאחריו "חידש" בו הנתבע את החזקתו בו. במילים אחרות, הגם שהתובעת קפאה על שמריה בכל הקשור להמשך נקיטת הפעולות לצורך מימוש פסק הדין של פינוי הנכס – אין בכך בכדי להקנות לנתבע כל זכות בנכס לבטח לא לראות באדישותה כהסכמה לחידוש זכותו של הנתבע ו/או מי מאחיו כבעל מעמד של דייר מוגן מכח ההסכם ההסטורי משנת 1971.

ודוק, הפסיקה קבעה כי רשות חינם, לא כל שכן במקרקעי ציבור, אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה, כשעצם הגשת תביעת פינוי מלמדת על כך שבוטלה אותה רשות (ר' רע"א 977/06 מרדכי בן חמו נ' משרד הבריאות [פורסם במאגרים] (17/5/06); רע"א 1156/02 עבד טל סלאם חיר נ' אלון לידאי [פורסם במאגרים] (11/5/03).

...

סוף – דבר: לאור כל האמור לעיל, מסקנתי הינה כי דין תביעת הפינוי להתקבל.

הנני מחייבת את הנתבע לפנות את המקרקעין כשהם נקיים מכל חפץ (מיטלטלין) ואדם, בתוך 90 יום מהיום.

בנסיבות העניין ונוכח מחדלי התובעת כאמור, הנני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

בית משפט השלום ברמלה 07 מאי 2020 ת"א 26182-10-16 רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח נ' וינברגר בפני כב' השופט הבכיר זכריה ימיני תובעים רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח נתבעים אלינור וינברגר פסק-דין

לחילופין, עתרה להעניק לה סעד מן הצדק ולרשום אותה כדיירת מוגנת בדירת שלמה.

אילו היה יודע את המצב המשפטי לאשורו, לא היה עובר לגור בדירת אביגדור; יש לקזז מתביעת התובעת את כל הנזקים שנגרמו לנתבעת, לרבות שיפוצים שביצעה בדירה; סכום התביעה גבוה מאד ביחס לגודל הדירה ולמיקומה; מחדליה של התובעת במשך שנים רבות ושתיקתה מהוים הסכמה שבשתיקה למגורים בחינם, ויש להתנות את ביטול הרישיון בפיצויים; על התובעת לפצות את הנתבעת בגין עגמת נפש והנזקים שנגרמו לה עקב ביטול הרישיון להתגורר בדירה.

משנת 2005 ועד שנת 2011 לא פנתה התובעת לנתבעת בקשר דירה, אך בשנת 2006 היה פינוי של כל השטחים מסביב על ידי המינהל.

...

ביום 20.7.16 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של גב' וינברגר ונימק את פסק דינו כדלקמן: "לאחר שעיינו בפסק הדין ובמכלול החומר שהונח בפנינו ושמענו את טענות בא-כוח המערערת, החלטנו לדחות את הערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שכן התקיימו בפסק הדין, מושא הערעור, כל התנאים הנקובים בתקנה האמורה. פסק הדין של בית משפט קמא מפורט ומנומק כדבעי.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת שיש לדחות את התביעה מהנימוקים כדלקמן: על חלק התביעה ישנה התיישנות, שכן התובעת יכולה לתבוע דמי שימוש ראויים עד 7 שנים שלפני הגשת התביעה; מדובר במקרה ייחודי בו ההליכים החלו ביוזמת הנתבעת, וכי במהלך מגורי הנתבעת בדירה, יצרה התובעת כלפי הנתבעת מצגים שהיא מתירה לה להתגורר בדירה ללא תשלום; שלמה, סבה של הנתבע, עבר להתגורר בדירת אביו, אביגדור, בתום לב, בלי שידע את המצב המשפטי לאשורו.

מאחר ונטל הראה הינו על התובעת להוכיח שהמחסן היה בשימושה של הנתבעת ולא הרימה את הנטל להוכיח זאת, סבור אני שהנתבעת לא השתמשה במחסן ולא החזיקה בו, ולכן אין לחייבה בשכר ראוי עבור השימוש במחסן.

סבור אני שיש לדחות את טענות הנתבעת מהסיבות כדלקמן: כל טענות הנתבעת נדחו על ידי בתי המשפט בתביעתה להכיר בזכויותיה בדירה, ויש לגבי טענות אלו מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא; הנתבעת הודתה בחקירתה הנגדית שמעולם לא חשבה שהיא תתגורר בדירה בחינם, אלא בתשלום דמי שכירות מוגנים.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעת כדלקמן: את הסך 127,742 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (25.10.16) ועד ליום התשלום בפועל; את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל, בכפוף להוראות שלהלן.

בית משפט השלום ברמלה 12 מרץ 2024 ת"א 39151-07-19 רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח נ' סוריאנו ואח' בפני כב' השופט הבכיר זכריה ימיני תובעים רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח נתבעים 1.ניסים סוריאנו 2.פנינה אברמוביץ פסק-דין

לאור האמור לעיל, עתרה התובעת לבית המשפט לקבל את הסעדים כדלקמן: לצוות על הנתבעים לפנות את הדירה ובמקרקעין נשוא התובענה ו/או לסלק ידם מהם, ולהחזיר לתובעת את החזקה בהם, כשהם פנויים מכל אדם ו/או חפץ; לאשר לתובעת לפצל סעדיה, כך שתוכל לתבוע מהנתבעים את מלוא נזקיה הכספיים, לרבות דמי שימוש ראויים בגין השמוש בדירה והמקרקעין מיום הגשת התביעה ועד הפינוי בפועל; לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בצרוף הפרישי הצמדה ורבית.

מחסום בפני תביעות פינוי בשל הפרות שאינן יסודיות קיים בהוראת סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר לפיה אפילו משתכללת עילת פינוי, "רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתיתו". גם השופט גולברג קבע בפסק דין זה כי סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) אינו חל, מקום שהסעד המבוקש הוא של אכיפת תנאי השכירות, שכן תחולתו של הסעיף היא לעניין תרופות הביטול בלבד.

התוצאה מפינוי הדייר קשה נוכח היות הדירה דירת מגורי משפחתו, כאשר בפנוי דירת המגורים נוהגים בתי המשפט ברגישות, ואולם אדם אחראי לתוצאות מעשיו, ואין בידי דייר מוגן בנכס לעשות בנכס הזולת כבתוך שלו בלא שייחשף לסנקציות הרלוואנטיות.

...

ולענייננו, סבור אני שאין ליתן לנתבעים סעד מן הצדק מהסיבות כדלקמן: הנתבעים בנו תוספות בנייה ששטחן פי 4 מהמושכר המקורי; הנתבעים ידעו שהתובעת מתנגדת לבנייה ללא היתר, ולמרות התביעה שהוגשה נגד מר סוריאנו בשנת 1991, לא הפסיקו לבנות תוספות בנייה ולבצע שינויים במקרקעין, וזאת עד לשנת 2014 ואף גם בשנת 2017; הפרות תאני החוזה ובנייה מסיבית ומתמשכת של תוספות הבנייה מצד הנתבעים הביאו את התובעת לכדי יאוש מטיפול בתוספות הבנייה שנבנו ללא היתר, על כי התובעת שקלה לפתור את בעיית הפלישות של הנתבעים למקרקעין והפרת חוזה השכירות על ידי מכירת המקרקעין לנתבעים; אין מדובר במשפחות במצוקה, אלא מדובר במשפחות עם אמצעים כלכליים נאים ויפים, ויעיד על כך תיאור הדירות המצוי בחוות הדעת של השמאי לוי; הנתבעים התנהגו בחוסר תום לב מובהק מול התובעת ורמסו ברגל גסה את הוראות חוזה השכירות המוגנת פעם אחר פעם במשך עשרות שנים.

לאור כל האמור לעיל, סבור אני שיש לדחות את טענת הנתבעים לסעד מן הצדק.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: אני מורה לנתבעים ולכל הבאים מכוחם לפנות את המקרקעין הידועים כגוש 6685 חלקה 178, לסלק ידיהם ממנה ולמסור את החזקה בהם לתובעת כשהם פנויים מכל אדם וחפץ.