עתירת בעלי זכויות במקרקעין לביטול רישיון עסק למסעדה

מבוא העותר, שכר מבנה בו הוא מנהל עסק של מסעדה מיום 1.12.2015 ללא רישיון, למבנה אין היתר בניה, המבנה נמצא על שטח המיועד לפי התכניות החלות "לדרך". בעתירתו הוא מבקש להורות למשיבה- עריית קריית ביאליק להנפיק לו רישיון עסק מהנימוק כי המשיבה יצרה בחוסר תום לב משווע מצב תיכנוני של "הקפאה תכנונית" המונעת ממנו לקבל רישיון עסק ומבלי שמתקיים הליך משפטי נגד הבניה הבלתי חוקית לכאורה.

-בפנייתו לקבלת רישיון עסק, פנייה מיום 20.2.2017, ציין העותר כי בשל "ביטולה של תכנית המתאר של קריית אתא כ/150" ועד להגשת תכנית מפורטת לא ניתן להגיש בקשות ללגליזציה ולכן הוא "התאים את הבניה הנטענת לסגירה עונתית בהתאם לתקנות הפטור"-תקנה 26 לתקנות התיכנון והבניה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר) התשע"ד-2014 (נספח ג' למוצגי העותר).

העותר שכר מבנה לשם ניהול מסעדה, מסיבות תמוהות הוא בחר שלא לצרף את בעל הזכויות ממשפחת יצחק כעותר נוסף או כמשיב.

עותר תם לב היה מצרף את בעל הנכס או מסביר את הפער המשמעותי בין השטח לגביו הוא מבקש לקבל רישיון עסק לבין השטח הבנוי בפועל.

המשך הפעלת מסעדה ללא רישיון עסק שפועלת במקום מיום 1.12.2015 בתוך מבנה שניבנה ללא היתר בשטח של 162.5 מ"ר, על קרקע שייעודה דרך.

...

גם ניסיונו של העותר להיאחז בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, דינו להידחות.

סיכום לאור כל האמור לעיל אני דוחה את העתירה.

בשל התנהגות העותר כמתואר לעיל אני מחייב את העותר לשלם למשיבה שכר טרחת עורך דין בשיעור של 10,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית (סכום זה הוא בנוסף לסכום ההוצאות שנפסק יום 12.12.2017).

מדובר במבנה שהוצב על ידי "ים הפקות" או מי מטעמה בחוף הים בחדרה בסמיכות למיתחם הידוע כ"כפר הים" המנוהל על ידי העותרת 1 ואשר העותרים האחרים הם בעלי זכויות ודיירים בו. במבנה שהוצב בחוף הים הסמוך לכפר הים מתבצעת פעילות מסחרית הכוללת הכנת מזון ומכירתו, מכירת משקאות וכיוצ"ב. המבנה מחובר לגנרטור תעשייתי המספק לו חשמל, שהוצב על טיילת חוף הים בסמיכות לבריכת השחייה של מיתחם כפר הים.

נטען כי אין בכך כדי להפחית מעוצמת הפגיעה בשלטון החוק הנגרמת על ידי המשיבים 3 – 5 במקרקעין צבוריים המחייבת את היתערבות ביהמ"ש. באשר להליך אזרחי שהוגש על ידי מספר בעלי דירות בכפר הים נגד המבנה טוענים העותרים כי אותם בעלי דירות אינם חלק מעתירה זו והעותרים לא היו חלק מההליך הנ"ל ולכן פסק הדין שהסתיים בפשרה אינו חל עליהם ואינו מחייב אותם ואין ללמוד ממנו על הסכמת מי מהעותרים לפשרה שהוגשה במסגרתו.

עוד יש לקבל את טענת העותרים כי הועדה המקומית והעירייה אינן מספקות הסבר מדוע אין להורות על ביטול רישיון העסק של המבנה שבנידון שאין ספק שאינו מהוה מבנה אירעי ונייד למתן שירותים מצומצמים, אלא הפך למעשה למבנה בעל אופי ורכיבים של קבע שחוברו לו מדרגות, גנרטור גדול וכבד שאינו מסולק מהמקום בשעות שהעסק אינו פעיל ובנגוד להגדרתו כרכב "רוכלות" נייד בחוק רשוי עסקים.

בכל הנוגע לטענות המשיבות, הועדה המקומית והעירייה, כי העותרים עצמם מפעילים מזנון ללא רישיון וללא היתר בבריכת השחייה שבמתחם כפר הים ובכל הנוגע לטענות המשיבות 3 ו-5 כי העותרת 1 מפעילה מסעדה ללא רשוי, תוכלנה המשיבות לפעול על פי הדין נגד העסק המנוהל ללא רישיון וללא היתר.

...

עם זאת, וכדי למנוע פגיעה בלתי מידתית במשיבים 3 ו-5 , או מי מטעמם, אשר פועלים בחוף, כפי שצוין, למעשה בחסות עצימת עיני העיריה אשר גם נתנה הכשר לאופן שבו הגנרטור וחלק מרכיבי עסק הרוכלות הניידת בפועל אינם מתניידים מהמקום, כדי לאפשר להם להסדיר פתרון חילופי לאספקת חשמל לעסק, ובשים לב למועד הקרוב לסיום עונת הרחצה (17.10.17), אני מורה כדלקמן: ביצוע כל המתחייב מהאמור בפסק דין זה יעוכב עד ליום 17.10.17.

העתירה כנגד משיבים 8 – 9 וכן כל הליך שהופנה כנגד משרד הבריאות (שהיה משיב בבקשה לצו ביניים) נדחית.

בנסיבות העניין אני מחייב את המשיבים 1, 6 ו- 7, ביחד ולחוד, בהוצאות העותרים בסכום כולל של 10,000 ₪.

עוד הוסיפה כי ככל שייקבע כי המבקש הוא בר רשות אזי רשות זו בוטלה במועד הגשת התביעה הראשונה מיום 9.3.1983.

לטענת המבקש הוא אינו פולש וכי כניסתו למקרקעין הייתה כדין בהסכמת המשיבה ובהתאם לזכויותיו על פי ההסכמים שנחתמו, וכי הוא בעל זכויות קנייניות המגיעות לכדי בעלות.

לטענת המשיבה הציר עליו נימצאת המסעדה נמצא בעיצומן של עבודות פיתוח והעירייה ממתינה לפסק הדין החלוט להשיב לידיה את המקרקעין שהמבקש פלש אליהם עוד בשנות ה- 80 ולאפשר למשיבה לעשות במקרקעין שימוש בהתאם לייעודם – דרך ושצ"פ. עוד טוענת המשיבה כי יש לדחות הבקשה שעה שלמסעדה אין רישיון עסק החל משנת 2003 ואף כי ניתנו בעיניין החלטות שיפוטיות ובין היתר צו לסגירת המסעדה המבקש עדיין ממשיך להפעילה.

ראשית, אני מקבלת את טענותיה של המשיבה לפיהן אין ליתן יד למבקש אשר עותר להמשך הפעלת המסעדה במקרקעין, וזאת חרף צוים שיפוטים אשר ניתנו לאורך השנים ואשר הורו על סגירת העסק.

...

ראשית, אני מקבלת את טענותיה של המשיבה לפיהן אין ליתן יד למבקש אשר עותר להמשך הפעלת המסעדה במקרקעין, וזאת חרף צווים שיפוטים אשר ניתנו לאורך השנים ואשר הורו על סגירת העסק.

במסגרת גזר דינו ציין בית המשפט את הדברים הבאים אשר לטעמי מצדיקים אי היעתרות אף לבקשה בפני : "למרות שבית המשפט ניסה לדלות מהנאשם פרטים אישיים שעשויים לשכנע אותי להקל בעונש, הנאשם לא סיפק ולו בדל של מידע בעניין, להיפך, אישר שבמשך שלוש שנים כיבד את פסק הדין ולאחר מכן שב לסורו ומנהל את העסק תוך חשיפת הציבור לסכנות לבריאותו, הן מבחינת תברואה והן מבחינת שריפה, בהעדר רישיון עסק תקף. מובן שהאחריות לאסון תברואתי או כתוצאה משריפה, תהיה מונחת בפני המאשימה ובית משפט זה, אם יסכימו לדרך התנהלות זו, וזאת גם אם נתעלם מהחומרה היתרה של ביזוי פסק הדין של בית משפט זה....." כפי שקבע כבוד השופט הדר, אף אני סבורה כי עיכוב ביצוע פסק הדין משמעו כי המבקש יכול להמשיך ולהפעיל את המסעדה, הפעלה אשר לא זו בלבד שמנוגדת לחוק, יש בה אף כדי לסכן את שלום הציבור, ולכך וודאי שאין מקום כי בית המשפט ייתן יד. כמו כן, ובשים לב כי המקרקעין מושא הבקשה, משמשים לעסק, ואין המדובר במגורים, הרי שאין בביצוע הפינוי כדי לגרום למבקש נזק בלתי הפיך, אשר אינו בר פיצוי.

על כן הבקשה נדחית ועיכוב הביצוע הארעי מבוטל.

חמור מכך לטענת אמירי זיכרון, באם המלון לא ייפתח עד ליום 1.3.2017 יבוטל גם הזיכיון שהוענק לה מחברת ווינדהאם הבינלאומית, והיא אף צרפה לבקשתה מכתב שנשלח לרמדה חדרה ביץ' ריזורט, ממר אבי שויקי על נייר מכתבים של רשת רמדה ובו הודעה כי התאריך האחרון לפתיחה הנו לא יאוחר מיום 1.3.2017, וכי באותו מועד נידרש כי המלון יכלול: "174 חדרי אורחים, חדרי ישיבות, חדרי אוכל ומסעדות וכל השטחים הציבוריים – בריכת שחייה חיצונית, בריכה מחוממת, חדרי כושר וספא" (נספח 5 לבקשה), וכי לאחר התאריך האמור "ווינדהאם תבטל את ההסכם באופן מיידי וחד צדדי...". לטענת אמירי זיכרון, אבדן הזיכיון יגרום לכך שהשקעה כוללת בסכום של 120 מיליון ₪ תרד למעשה לטמיון (סעיף 16 לבקשה).

וכשנשאל ב"כ אמירי זיכרון כיצד מישתלבת אמירה זו עם טענתם לפיה באם לא יושלם רשוי מיתחם הספא עד ליום 1.3.2017 יבוטל הזיכיון של המלון השיב ב"כ אמירי זיכרון כי: "הבאתי את נציג רמדה ואם יבוצעו פעולות והם יראו שמבוצעות פעולות מיידיות ומשמעותיות יש בהחלט סיכוי שאם נהיה בטווחים קצרים של עיכוב לא יקוב הדין את ההר ולא יבוטל הזכיון". בהמשך ולאחר שב"כ המשיבה מס' 1 חזר על כל טענותיו ואף הציג אישור זמני של מכבי אש להפעלת מיתחם הספא (מש/1), השתנתה במקצת עמדת ב"כ אמירי זיכרון, והועלתה בקשה חדשה לפיה לכל הפחות ימונה מומחה בלתי תלוי שיקבל את כל המידע הנידרש מאת כפר הים ויגיש לבית המשפט חוות דעת בלתי תלויה באשר לדרישות שעל כפר הים למלא בכדי לקבל טופס 4 ורשיון עסק, ומהו פרק הזמן הנידרש לצורך קבלתם.

יותר מכך וכפי שפורט לעיל, באותה עתירה טענה עונות כי היא בעלת הזכויות בכל המקרקעין לרבות המלון, ואילו ריזורט הוצגה כחברת הניהול שלה הוקנו זכויות הניהול במלון.

...

במסגרת החלטתי זו אשתדל להתמקד בנקודות אשר נראות בעיניי כמהותיות לצורך הכרעה בשאלה הממוקדת שבפניי, והיא השאלה האם יש מקום בשלב הנוכחי ליתן צווים זמניים שהינם במהותם צווי עשה זמניים, כפי שמבוקש בבקשה.

סיכום ומסקנות לסיום החלטתי שתי הערות ,ראשית אני ער לכך ואף הונחה בפניי תשתית ראייתית המצביעה על כך שכפר הים נוקטת בהליכים משפטיים שמטרתם היא למנוע פתיחה של המלון במתכונתו הנוכחית, וזאת בדרך של הליכי ערר בפני ועדת הערר.

(ראה לדוגמא דברי המהנדס נועם גרייף מהועדה המקומית בעמ' 17 לפרוטוקול הדיון בועדת הערר) סוף דבר: סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את בקשת אמירי זכרון על כל חלקיה.

לאור מכלול נסיבות הענין ,אני מחייב את אמירי זכרון לשלם לכפר הים הוצאות בקשה זו בסך של 8,000 ₪ בתוספת מע"מ, וזאת ללא קשר לתוצאות הדיון בתיק העיקרי.

ה"ה יוסי אזר ועוד תשעה אחרים, בעלי זכויות במקרקעין ברחוב רבי נחמן 6 בתל-אביב, גוש 7079 חלקה 23 (להלן: "העותרים"; המקרקעין יכונו: "המקרקעין" או "הבניין") עתרו לבית המשפט לביטול החלטת רשות הרשוי בעריית תל-אביב (להלן: "הערייה") ליתן רישיון עסק למר יוני אלוש וחברת בר בשוק הפשפשים בע"מ (להלן: "המשיבים 3, 4 " או "מפעילי המסעדה") להפעלת מסעדה בקומת הקרקע של הבניין (להלן: "המסעדה" וגם-"הנכס").

...

אין ספק כי היות המעשה 'מעשה עשוי' תורם למסקנה כי אין לבטל את הרשיון ובכך לגרום לפגיעה משמעותית למשיבים 3, 4 שכאמור הסתמכו על הרשיון אותו קיבלו לאחר אישור כל הרשויות הרלוונטיות, וגם לבעל הנכס שכזכור כלל לא צורף לעתירה; ומעל הכל אין לכחד כי העובדה שהעותרים השתהו זמן ארוך בטרם הגשת העתירה ולאחר שהמעשה כבר היה עשוי פרק זמן לא מבוטל, הכל בידיעת העותרים שפשוט לא נתנו לכך משקל ממשי והתנהלו לפי זמנם ולפי בחירתם, כל אלה מטים באופן מובהק את הכף לטובת אי ביטול הרשיון, גם אם היה נופל פגם במעשה הרשות (וכאמור לא כך הוא).

ואולם, כפי שציינתי מדובר בדיון שהוא למעלה מן הצורך והגם שקבעתי כי דין העתירה להידחות עקב אי צירוף בעל דין רלוונטי שעלול להפגע ועקב שיהוי אזי אפילו הייתי קובעת שקיים פגם בהתנהלות הרשות, הרי ביישום הדוקטרינה של בטלות יחסית אני סבורה כי אין הפגם מצדיק את ביטול ההחלטה.

עוד אומר מעבר לצורך כי לעותרים, בעלי הזכויות במקרקעין, יש פוטנציאל לממש זכויות נטענות במסגרת עילות במשפט האזרחי, אך אינני נדרשת להביע דעתי בעניין זה. לסיכום ראיתי לסלק על הסף את העתירה מהטעמים שפורטו במסגרת פסק הדין - הן מחמת אי צירוף מר כהן שהינו משיב מהותי שעשוי להיפגע מקבלת העתירה והן מחמת השיהוי שחל בהגשת העתירה.