עתירת בעל עבר פלילי לקבלת אזרחות ישראלית מכוח שבות

העתירה מופנית נגד החלטת רשות האוכלוסין וההגירה לדחות את בקשת העותר להיתאזרחות מכוח סעיף 5 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952.

על פי פסק הדין, בית המשפט המליץ לעותרים לחזור בהם מהעתירות תוך שמירת זכויות על מנת לשוב ולהגיש בקשות עדכניות ומבוססות.

נוכח הנטען בעתירה שלא הוכחש בעיניין אזרחות הוריי העותר והיות העותר תושב ישראל העובד בישראל ובעל ביטוח רפואי בישראל, נראה כי עם השלמת המסמך החסר, לא צריכה להיות מניעה להענקת אזרחות לעותר".

לאחר שניתנה היתייחסות העותר ביחס למניעה הפלילית ולאחר קבלת היתייחסות משטרת ישראל, התקבלה ביום 15.11.2021 החלטה משלימה מטעם הרשות, לפיה בנוסף לדחיית הבקשה בשל העדר מרכז חיים עומדת כנגד העותר גם מניעה פלילית לקבל אזרחות.

לגבי המניעה הפלילית, העותר טוען כי הוא אדם נורמאטיבי ללא עבר פלילי, ואין נגדו תיקים פתוחים או כתבי אישום.

...

נטען כי אין שוני בין השניים, הם מתגוררים בעומר באותו בית, הציגו אותם מסמכים, יש להם חברת בניה, ואין לעותר כל סיבה להתגורר באיו"ש. דיון והכרעה לאחר בחינת הטיעונים, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות.

לגבי העותר הגיעה הרשות למסקנה אחרת.

העתירה נדחית איפוא.

בתיק מקביל שהתנהל נגד אותו נאשם ת"פ (ראשל"צ) 59012-01-18 מדינת ישראל נ' יוסופוב (2.2.2022), הוא הורשע, לאחר ניהול הליך הוכחות, בעבירות של איומים, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והיזק לרכוש, שביטוים בכך שסרב לדרישת שוטרים לערוך חפוש ברכבו לאחר שנצפה קודם לכן מאיים על אזרחים כשהוא אוחז אלה בידו, איים על מיתנדב המישטרה כי הוא יודע היכן הוא מתגורר ואת שם בנו, השליך את האלה ובהמשך גרם נזק למנורה בתחנת המישטרה.

על הנאשם, שבאופן הפוף למקרה שלפנינו הוא בעל עבר פלילי, אולם הודה קיבל אחריות על מעשיו, הוטל עונש של מאסר על תנאי וקנס בסך 7,500.

מספר ימים לאחר מכן הוגשה מטעם ההגנה בקשה שכותרתה "בקשה לביטול האישום מטעמי הגנה מן הצדק". בגוף הבקשה הובהר כי היא מוגשת מכוח סעיף 149(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ותוך הסתמכות על סעיף 151 לאותו חוק, המאפשר להעלות את הטענה בכל שלב במשפט.

לאחר שנתתי דעתי לנימוקי הצדדים הן בכתב והן בעל פה, מצאתי כי אין בידי לקבל את הבקשה לביטול כתב האישום, או להתחשבות בנתונים שהובאו לצורך הנמכת המיתחם העונשי (שכפי שנראה בהמשך ממילא אינו גבוה ביחס לעתירת המאשימה), או לצורך ביטול ההרשעה.

עמדה זו אומצה בדעת הרוב בדנ"פ 5387/20 רותם נ' מדינת ישראל (15.12.2021) (ראו, למשל, פסקה 11 לפסק דינו של השופט א' שטיין, כאשר דומה שחששו מסרבול ההליך הפלילי מקבל משנה תוקף שעה שמועלית הטענה לאכיפה בררנית לאחר מתן הכרעת הדין; פסקה 2 לפסק דינו של השופט י' עמית).

ובמילותיו של השופט י' עמית בפסק הדין בעיניין קשקוש: "...הגנה מן הצדק היא אכן כלי דיוני שההליך הפלילי מעמיד לרשות בית המשפט לשם ביקורת מינהלית, אולם השמוש בכלי זה צריך לחזור למידותיו הראויות, וכפי שציינתי בעיניין נוה "לא די לנאשם להגות את מילת הקסם 'אכיפה בררנית' על מנת לפתוח את פתח מערת המידע" ובית המשפט נידרש "לסנן" טענות אלה, שאם לא כן, אין לדבר סוף.

...

נוכח כל המקובץ, בהינתן שלא הוכח שהגשת כתב האישום במקרה זה הייתה בלתי סבירה או בלתי מידתית, וודאי שלא באופן קיצוני המצדיק התערבות בית המשפט, מצאתי שדין הבקשה לביטול כתב האישום להידחות.

לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

אשר על כן אני גוזר על הנאשמת את העונשים הבאים: קנס כספי בסך 7,500 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו.

ביום 9.4.2017 המבקשים הגישו לבית משפט זה עתירה לקבלת אזרחות ישראלית מתוקף זכאותם לפי חוק השבות.

זאת, בשל עברו הפלילי של המבקש, שביחס אליו הוחל החריג המנוי בסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות לפיו יכול שר הפנים לדחות בקשה של "בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור". בהתאם, נקבע כי על המבקשים לצאת מישראל תוך 30 ימים מקבלת המכתב.

המשיב טוען כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, מאחר שהרחקת המבקשים לארץ מוצאם לא תיצור מצב בלתי הפיך – שכן הם יוכלו לחזור לישראל ללא קושי במידה שעתירתם תיתקבל.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובתשובות המשיב, ובהתחשב בנסיבות העניין, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 149 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (החלה בהליכים מינהליים מכח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000), ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.

בהמשך לכך, אני סבורה כי דין הערעור להתקבל.

סוף דבר: הערעור מתקבל וניתן בזאת צו ביניים האוסר על הרחקתם של מי מהמבקשים מישראל עד להכרעה בעתירה שהגישו לבית המשפט המחוזי.

זה מכבר נקבע בפסיקה כי סעיף 2(ב)(3) לחוק השבות קובע שני תנאים מצטברים לאי קבלת אשרת עולה (כאשר בחוק האזרחות תשי"ב- 1952, נקבע בסעיף 2 כי מי שזכאי לעלות לישראל מכוח חוק השבות וקיבל אשרת עולה, יהיה זכאי לקבלת אזרחות) האחד, שהמבקש הנו בעל עבר פלילי, והשני, כי עקב אותו עבר פלילי, הוא עלול לסכן את שלום הציבור (ראו לעניין זה, בג"ץ 442/71 מאיר לנסקי נ' שר הפנים, (1972) (להלן: "עניין לנסקי"); בג"ץ 3819/13 טודרס גרינהאוס נ' שר הפנים (פורסם בנבו, 23.10.2013)).

לעניין "נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג הנשוי לתושב קבע" (נ/1), לא מצאתיו רלוואנטי לענייננו, שכן כפי שנטען לפניי הנאשם עותר לאזרחות מכוח חוק השבות בהיותו דור שלישי ליהודי (וראו סעיף 4א(א) לחוק השבות), ולא נטען בשום שלב על ידי ההגנה כי הנאשם מבקש מעמד של תושב קבע בישראל.

עם זאת, בתסקיר האחרון שהוגש בעיניינו של הנאשם ביום 27.05.2020, ציין שירות המבחן כי הקשר עם הנאשם חודש תוך שהנאשם הגיע לשירות המבחן מיוזמתו, וכן הגיע לריאיון במסגרת תכנית השל"צ. אשר על כן, והגם ששרות המבחן ציין כי בחצי השנה האחרונה (עובר לכתיבת התסקיר), הנאשם הביע חוסר רצינות, הרי שבשבועות האחרונים הלה הראה גישה שונה וחזר לעמוד בקשר עם שירות המבחן, ועל כן שב שירות המבחן על המלצתו להשית על הנאשם צו של"צ, ולהמנע מהרשעתו, ככל ויוצגו בפני בית המשפט מסמכים המעידים על אודות הפגיעה בקביעת מעמדו של הנאשם כאזרח ישראלי.

...

ברוח הדברים האמורים יצוין, כי אף אם הייתי קובעת שהנאשם השתקם בצורה מלאה או שקיים סיכוי ממשי לכך (ואינני קובעת זאת), עדיין אין זה אומר כי בית המשפט בהכרח יסטה לקולה ממתחם הענישה, והרי לא בכדי נוקט סעיף 40ד(א) לחוק העונשין – בהתייחסו לאפשרות שבית המשפט יורה על סטייה לקולה ממתחם הענישה משיקולי שיקום – בלשון "רשאי" ולא "חייב". יוצא אפוא, כי על אף חשיבותו הניכרת, אינטרס השיקום איננו בבחינת חזות הכול, ולצד אינטרס זה קיימים שיקולי ענישה נוספים כגון גמול (שהוא אף העיקרון המנחה בענישה, לאחר תיקון 113) והרתעה (ראו והשוו ע"פ 1521/14 יוסף אלפקיר נ' מדינת ישראל, (16.09.2015); ורע"פ 4097/16 מוחמד מחמוד נ' מדינת ישראל, (24.05.2016)).

בנסיבות אלו, ומשהנאשם נמנע מלהתייצב פעם אחר פעם בפני הממונה, ומשהלה הוכיח בהתנהגותו כי הוא איננו זכאי לפריבילגיה בדמות ביצוע המאסר בעבודות שירות, אין מנוס מלקבל את עתירתה העונשית של המאשימה ולקבוע כי עונש המאסר שיושת על הנאשם ירוצה מאחורי סורג ובריח.

מכל המקובץ לעיל, הריני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 3 חודשים מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו.

במסגרת תשובתה לעתירה, טענה המבקשת כי היא מיתנגדת לקבלתה, והוסיפה כי "ככל שיחול שינוי בנסיבות ובכלל זה תיחלוף תקופת ההתיישנות על העבירות הפליליות בהן הורשע העותר [המשיב – ד' ב' א'], הרי שבאפשרות העותר לפנות בבקשה חדשה". בתום הדיון בעתירה קיבל המשיב את המלצת בית המשפט המחוזי וחזר בו מן העתירה, תוך שמירת זכותו להגיש בקשה חדשה לאחר חודש מאי 2021, עת יתיישן עברו הפלילי.

באשר לכך קבע בית המשפט המחוזי כי ההחלטה שלא להעניק למשיב אזרחות ישראלית היא בלתי סבירה, בהיתחשב בכך שהמידע המודיעיני – שחלקו לא אומת וחלקו הוא בעל מהימנות בינונית בלבד או נשען על מקור בלתי ידוע – היה בידיעת הגורמים האמונים על קבלת ההחלטה כבר בעת שהמשיב הגיש את בקשותיו הקודמות לקבלת אזרחות (במהלך השנים 2019-2017), ועל אף זאת מעולם לא נטען כי יש בו כדי לשמש נימוק לדחיית בקשותיו (להבדיל מהנימוק שעניינו העבר הפלילי).

בית המשפט המחוזי הוסיף כי יש לראות בהתנהלות המבקשת עד כה, לרבות בתשובתה במסגרת העתירה הקודמת, מעין "הבטחה שלטונית". למצער, כך נקבע, המבקשת הציגה בפני המשיב מצג שלפיו – לאחר היתיישנות עברו הפלילי – לא יהיה עוד מיכשול שימנע ממנו לקבל את היעד הנכסף של אזרחות ישראלית.

אשר למאזן הנוחות, נטען כי הוא נוטה לטובת קבלת הבקשה, שכן ביטול אזרחות לאחר שניתנה "אינו דבר של מה בכך" ואף "ייצור מצב שקשה מאוד לבטלו". המבקשת מוסיפה בקשר לכך, כי מתוקף מעמדו כתושב קבע מוקנות למשיב מרבית הזכויות המוקנות לאזרחים ישראלים, כך שממילא קבלת הבקשה לא תיפגע בו. בתגובתו מיום 4.6.2023 המשיב טוען כי יש לדחות את הבקשה.

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה על נספחיהן, באתי לכלל מסקנה כי יש מקום לקבל את הבקשה.

אולם, במקרה שבפני, ומבלי להכריע בשאלת סיכויי הערעור, אני סבורה שמאזן הנוחות נוטה בשלב זה, לפחות במידת מה, לטובת המבקשת.

סוף דבר: הבקשה מתקבלת כאמור בפסקה 13 לעיל.