לעניין זה נזכיר כי סמכותו של בית דיננו בדונו בעירעור אינה מסתכמת רק בבחינת נימוקיו של בית דין קמא ואישור הנימוקים וממילא גם המסקנה או ביטולם של שניהם – "לדחות את העירעור או לקבלו", כלשון תקנה קנג לתקנות הדיון בתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, סמכותו של בית דיננו על פי תקנה זו היא גם "רשאי הוא לשנות את פסק הדין, לבטלו, להוציא פסק אחר במקומו, להחזיר את העניין לבית הדין שדן או לאותו בית דין בהרכב אחר או לבית דין איזורי אחר, לשם דיון מחדש או לשם בירור נוסף או לשם קבלת ראיות או להשלמת נימוקי פסק הדין". לצורך כל אלה, נוכח הנגיעה האפשרית של הנספח לגופו של עניין הן בהיבטי הסמכות הן בהיבטי המהות, רשאי ואף חייב היה בית דיננו לבחון אף את עניינו של הנספח, לידון בו ולשאול על אודותיו.
עוד ראה בלשונו ובנימוקו של נשיא בית המשפט העליון (כתוארו אז) א' ברק בבג"ץ 5679/03 (פורסם בנבו) "[...] ובילבד שהעניין נכרך בפועל על ידי אחד המתדיינים ושההכרעה בו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה". הרחיב בדברים תוך הבאת פסיקות אלה גם בית הדין הרבני האיזורי ירושלים בהחלטותיו בתיק 1284716/4, וכך גם בית דיננו בדונו בעירעור על פסיקה זו של בית הדין במותב שבו שניים מהחתומים מטה בתיק1291753/8 (פורסם בנבו) – שם צוינו לעניין זה גם פסקי הדין וההחלטות של בית הדין הרבני האיזורי תל אביב בתיק 6310-21-1 ובתיק 374175/5; של בית הדין הרבני האיזורי חיפה בתיק 1035586/4; של בית המשפט לעינייני מישפחה בתל אביב בתמ"ש 35282-06-13 ושל בית המשפט לעינייני מישפחה בירושלים בתמ"ש 9100/00 (כולם פורסמו בנבו).
וראויה להיות נזכרת בעניינינו גם ההערה שם כי בנסיבות אלה שבהן "רק לאחר שבית הדין הרבני הגדול פסק בסכסוך הרכושי ופסיקה זו לא הייתה לשביעות רצונו של העותר, הוא מצא לנכון לחלוק על הסמכות של בית הדין" – "אין הוא רשאי לכפור בסמכות. כפירה כזו אינה בתום־לב". והדברים יפים גם למערערת שלפנינו שלא זו בלבד שנזכרה לטעון נגד הסמכות רק לאחר שהפסיקה לא נשאה חן בעיניה אלא שאף בערעורה עצמו נקטה בגישה נפסדת שלפיה "ככל שלא תיתקבל בקשתה [...] עותרת האשה להפסקת ההליכים בנימוק שעם גירושי הצדדים הסתיימה סמכות בית הדין [...] לפנים משורת הדין תסכים האשה, מבלי שהדבר יהווה הסכמה לסמכות, להתדיין בפני בית הדין בניסיון לסיים פרשה עגומה זו ולקבל אישור סופי [...]" וכבר הערנו לעיל על כך.
ובבג"ץ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול (להלן: עניין עמרני) שנזכר שם (ומאז כבר פורסם), נזכיר, נאמר גם כי:
הבחנתו של בא כוח העותר, לעניין שאלת הכריכה, בין המקרה של הגשת תביעת גירושין על ידי אחד מבני הזוג לבין המקרה של הגשת הסכם בדבר גירושין על ידי שני בני הזוג, אין לה עמידה, ואינה עולה בקנה אחד לא עם פרושו הנכון של לשון סעיף 3 ולא עם המגמה שביסודו של סעיף זה [.
וגם שם (בעיניין עמרני האמור) נאמרו גם דברים כדורבנות לעניין העלאה מאוחרת של טענת סמכות:
העותר דנן עתר לפנינו, כשבפיו טענת חוסר סמכות השיפוט של בית הדין הרבני לידון בעיניינה של דירת המגורים של בני הזוג, לאחר שהתדיין מרצונו הטוב ומיוזמתו בבית הדין הרבני האיזורי ובבית הדין הרבני הגדול [.
...
אך נוכח כל האמור, גם אם הבנה זו שגויה אין לכך נפקות לענייננו.
)
סוף דבר, הצדדים המתדיינים לפנינו – שניהם – כרכו ענייני רכוש שונים, ובפשטות המשמעות היא כריכת כלל ענייני הרכוש, ובכלל זה נכרך בהתנהלותם ובהתדיינותם באופן ברור גם עניינם של יישום ההסכם, הן ההסכם הראשון והן הנספח, וההכרעה במחלוקות הנוגעות אליו בשאלת קבלתה או דחיית של חוות הדעת השמאית, מינויו או אי־מינויו של שמאי אחר וקבלת או דחיית חוות דעתו שלו ואופן איזונן של דירות הצדדים בהתאם לכך אם באמצעות נטילת כל דירה בידי אחד מהצדדים ותשלומי איזון בשל הפער בין מחירי הדירות השונות ואם באמצעות מכירת הדירות או חלקן לצדדים שלישיים, והכול בהתאם לשמאות שתיקבע כשמאות המחייבת.
להתנהלות זו חברו ונלוו גם האמירות הלא ראויות ולא מכובדות כלפי בית הדין קמא וכלפי בית דין זה ואף הניסיון המניפולטיבי והמופרך להציג את אי־קבלת עמדתה של המערערת בסוגיית מעמדו של הסכם (הנספח) כשוויון נפש כלפי סרבנות גט.
פסיקתנו והוראותינו נוכח כל האמור הן כדלהלן:
אנו דוחים את הערעור על החלטת בית הדין האזורי לעניין הסמכות.
