עתירת אסירים לשעבר נגד איסור ביקור בבתי סוהר

]השופט א' א' לוי: עתירה זו כוונה כנגד תקנה 30(א) לתקנות בתי הסוהר, התשל"ח-1978.

שקבעה בנוסחה הקודם כי: "אדם שהיה אסיר פלילי לא יבקר אסיר בבית הסוהר אלא באישור הנציב". העותרים סבורים כי לשון התקנה כללי וגורף, וגלומה בה פגיעה בזכותם של אסירים לשעבר לכבוד, באשר היא הופכת את הכליאה בעבר לסטאטוס.

...

אותה חובה כוללת גם את השמירה על שלומם של אסירים וסוהרים כאחד, ולצורך השגת מטרה זו נראה לנו כי זו זכותם אם לומר חובתם של המשיבים לבדוק את זהות המבקשים לבוא בשערי הכלא.

כאמור, חל שינוי מהותי בתבחינים ליישומה של תקנה 30(א), ואת אלה מצאנו סבירים ומדתיים.

אי-לכך, אנו סבורים כי עתירה זו מיצתה את עצמה, ועל כן אנו מורים על מחיקתה.

עיקר טענות התובע התובע טוען, כי הכתבה הנ"ל אשר פורסמה במדור הנקרא "עובדה בעניים" המציג לקוראיו התרחשויות ואירועים עובדתיים שקרו במציאות ולא במדור הומור או סאטירה, ובמסגרתה הוצג התובע כמי שהנו חבר קרוב וידידו של אדם שהורשע בפלילים ונשפט לעונשי מאסר בגין עבירות חמורות של גניבה בסכומים של מיליוני שקלים, שיש עמן קלון, וחיבורו לדמות שלילית בעיני הציבור, תוך ציון קיומו של ביקור בביתו של הירשזון, כשלא היו דברים מעולם – מהוה לשון הרע המזכה את התובע בפיצויים בשיעור לו הוא עותר.

עוד נטען, שאין בקיומה של פגישה עם אישיות ציבורית שריצתה את עונשה כדי לבייש איש, ומדובר בניסיון מצד התובע להתעשר שלא כדין, משהוכח כי התובע הוא זה שפנה לשר הירשזון ופתח בשיחה ואף אמר ברבים את המשפטים המיוחסים לו בפירסום כנגד גפסו ראש העיר לשעבר, בתקופה בה הועמד גפסו לדין ובטרם הורשע, כשבין השניים היה מאבק פוליטי.

עוד סבורה אני, כי ידיעה המתארת שיח שהתנהל בין התובע לבין חברו האסיר לשעבר ולפיו מוסר הראשון לשר המורשע, כי גורלו של איש צבורי נוסף, שכהן דאז כראש עריית נצרת עילית, דומה לגורלו של השר והאסיר לשעבר- קרי מאסר בבית הסוהר- מהוה אף היא פירסום שיש בו כדי להשפיל את התובע כאיש ציבור בעיניו של האדם הסביר ולפגוע בתדמיתו.

אלא, שמאחר ומדובר בתנאים מצטברים יש לבחון גם אם נהנה הפירסום מהגנת "אמת דברתי". כפי שנפסק לא אחת, לצורך הגנת "אמת הפירסום" מכוח סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע ועל מנת להכריע בשאלה האם הפירסום הוא אמת, יש להשוות בין תוכן הפירסום לבין האמת כפי שנקבעה ע"י בית המשפט באותו עניין.

מצאתי כי שוני מהותי זה - בין הדברים שנמסרו לבין הדברים שנכתבו- יש בו כדי ליצור תמונה שונה מזו האמת, לפיה קיימים בין התובע לשר לשעבר הירשזון יחסי חברות או ידידות ארוכת שנים ונמשכת, הכוללת ביקורי בית, כאשר כל קורא ממוצע יודע כי הירשזון, שר לשעבר, נידון לשנות מאסר בגין גניבה והלבנת הון, מירמה והפרת אמונים, ואף שהה במאסר לריצוי עונשו, דבר שיש בו כדי לעוות את המציאות ולפיה המפגש בין איש הציבור לבין השר והאסיר לשעבר, היה אקראי לגמרי וכי לא קיים ביניהם יחס חברי.

...

לשיטת התובע, אף הקורא הסביר ימצא פסול במי שמנהל משך שנים ארוכות חברות עם עבריין מורשע, קל וחומר במי שבוחר להמשיך ולנהל עמו קשרים לאחר ההרשעה, עד כדי כך שהוא נוהג לפקוד אותו בביתו, בבחינת "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה". הדברים רלוונטיים בעיקר לחלק בפרסום שכלל לא נאמר ע"י התובע (המילים "חברו משכבר"; "בביתו ברמת אביב"), וכן לניסיון לקשור את ראש העירייה לשעבר גפסו עם מי שהורשע בפלילים ולייחס לתובע רצון שראש העירייה המכהן ימצא את עצמו מאחורי סורג ובריח.

משום אותם נימוקים, אני דוחה את דרישת התובע לחייב את הנתבעים לפרסם התנצלות והודעה מתקנת.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

לאור הפער בין סכום התביעה לו עתר התובע והסכום שנפסק בפועל, לרבות התנהלות הצדדים במסגרת ההליך דנן כמתואר קודם לכן, אני קובעת כי התובע יהיה זכאי להחזר אגרה באופן יחסי.

ברקע להגשת העתירה עומדת החלטת ועדת הכנסת מיום 20.12.2016 שבמסגרתה נקבע, כי יאסר על חברי כנסת לבקר אסירים בטחוניים, זאת בעקבות פרשת ח"כ (לשעבר) באסל גטאס מהרשימה המשותפת, אשר נחשד (ומאז הואשם והורשע) בהברחת טלפונים ניידים ומסרים כתובים למחבלים הכלואים בישראל.

עוד טוענים העותרים נגד ההוראה שנקבעה במסגרת סעיף 5(ז) לפקודת הנציבות, ולפיה המפגשים שבין חברי הכנסת, לבין האסירים הבטחוניים, יערכו בלווי שב"ס. לגישתם, "יש בהגבלה זו, יחד עם כל העידכון של הסעיף, בכדי להצביע בהכרח כי יכולתם של חברי כנסת לבצע ביקורת פרלמנטארית בעיניין תנאי כליאתם של האסירים הביטחוניים מתאיינת" (פסקה 28 לעתירה).

לגישת העותרים, בית הסוהר עונה להגדרת 'רשות הרבים', שכן "ענייננו במקום אשר לציבור האנשים קיימת זכות גישה אליו – מציבור עורכי הדין המבקשים לבקר את האסירים, לבני המשפחות של האסירים המבקשים לבקר את יקיריהם, לכלל חברי הכנסת המבקרים אסירים פליליים" (פסקה 9 לתגובת העותרים מיום 12.2.2018).

באותו עניין, שב"ס סרב לאפשר לאסירים בטחוניים לקבל ביקורים של מי שאינם בני מישפחה מדרגה ראשונה); בג"ץ 4427/16 בדראן נ' מתאם הפעולות בשטחים, פס' 47 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (21.11.2019) ("כידוע, העקרון שלפיו בדיקה פרטנית הנשענת על נתוניו הקונקרטיים של הפרט היא פוגענית פחות ומידתית יותר מאיסור גורף מקובלת בפסיקת בית משפט זה").

...

בנסיבות אלה, אני סבור כי העתירה מיצתה עצמה – ועל כן יש להורות בשלב זה על מחיקתה תוך שמירת זכויות העותרים בעניין חוקיות ההסדר החדש, לאחר שיעוגן בפקודת הנציבות.

לטעמי, מאמצי חבריי לבחון את חוקיות המתווה לתיקון פקודת הנציבות כבר בשלב מוקדם זה הביא, בסופו של דבר, לחוסר התאמה בין מסקנותיהם והסעדים המוצעים על ידם, לבין המצב העובדתי כפי שהשתקף בפנינו לאחר הדיון בעתירה.

המסקנה שלפיה יש להימנע בשלב זה מהכרעה בעניין חוקיות התיקון המוצע לפקודת הנציבות, מקבלת משנה תוקף לאור העובדה כי המחלוקת שלפנינו מבטאת התנגשות מהותית בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת – אשר לכתחילה, מוטב כי תיושב ללא התערבותו של בית משפט זה. שאלת חוקיות המתווה המוצע עוסקת באופן הפעלת הפיקוח הפרלמנטרי על פעולותיה של הרשות המבצעת באמצעות שירות בתי הסוהר – ועל כן מצויה בלב ליבה של מערכת היחסים שבין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת.

ביום 14.5.18 הועבר התובע להפרדה עקב תפיסת חפץ אסור להחזקה (מפתח אזיקים), בתום החיפוש נדון בבית דין משמעתי והושתו עליו 7 ימי בידוד החל מיום 16.5.2018.

בעדותה ציינה כי שילמה לד"ר סולימאן סך של 25,000 ₪ במזומן, וכן העידה כי התובע שוחח עמה ואמר לה שהרופא טיפל בו, וכן כי ביקרה את התובע וראתה את הטיפול הרפואי שניתן לתובע.

תעוד רפואי זה מישתלב עם העדות בדיון של העד מטעם ההגנה, מר אביחי קלייט, מנהל אגף 6 לשעבר בכלא רימונים: "לגבי השיניים התותבות של האסיר- בעצמי הלכתי והבאתי אותם לאסיר עצמו בתא ההפרדה מספר 21 באגף 17, בית סוהר רימונים. נתתי לו את זה ליד, שאלתי אותו אם הכול בסדר מתוך דאגה לאסיר. בזה זה ניגמר. השיניים שלו היו בתוך כוס עם מעט מים ואני בעצמי הלכתי והבאתי אותם לאסיר. לא כל יום אני מוסר שיניים תותבות לאסיר ולכן אני זוכר את זה. זה לא דבר שיגרתי, לא כל יום אני מוצא מפתח אזיקים בתוך תא של אסיר.הוא יצא לאגף אחר, המשכתי לאגף אחר שתחת אחריותי ומשם לא פגשתי אותו. אני מסרתי לו את השיניים התותבות" (פרוטוקול עמ' 20 ש' 1-10) לכך יש להוסיף כי העדה מטעם הנתבעות הגב' סוזי סעדון, סגנית מפקד בית סוהר איילון, העידה בדיון כי ראתה אצל התובע את פלטת השיניים העליונה גם זמן קצר לפני הדיון, העדה אף הדגישה זאת מס' פעמים, כדלהלן: "ואני נכחתי לראות שיש לו בפה את הפלטת שיניים. גם השבוע בא אלי לשתי עתירות ויש לו פלטה בפה. פלטה עליונה. ראיתי אותה. אני אומרת שראיתי אותה ביום רביעי או שלישי כשבא אלי לחתום על עתירה וראיתי את הפלטה בכל זמן נתון. ראיתי את הפלטה אצלו בפה ביום רביעי או שלישי האחרון- בא להגיש שתי עתירות והייתה לו פלטה בשיניים. אני יכולה להיתמקד בעליונה כי את התחתונה לא ראיתי.

...

סוף דבר.

אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

בשים לב, להיקף הדיון, היקף החומר, הבאת העדים, אני מחייב את התובע בהוצאות משפט לטובת הנתבעות בסך של 3,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

התובע הוא אסיר לשעבר ובתקופה שבין 14.4.14 ל-7.1.15 הוחזק במשמורת חוקית בבית סוהר "מעשיהו" ברמלה.

בסעיף 4(ב) לפקודה האמורה ישנה רשימה של כל המקומות המצויים בתוך תחומי בית הסוהר ואשר יש לראותם כ"מקום צבורי" שהעישון בהם אסור: רכבי שירות בתי הסוהר המשמשים להסעת סוהרים ואסירים, חדרי ביקורים, חדרי אוכל לסוהרים ואסירים, ספריות, מטבחים, מפעלי תעסוקה, כיתות לימוד והכשרה מקצועית, חוגים, קבוצות טיפוליות, מרפאות וחדרי טיפולים, מועדונים, בתי כנסת, חדרי כושר, משרדים ומסדרונות (להלן: הרשימה).

ב-רע"ב 10747/07 כהן נ' נציב שירות בתי הסוהר [פורסם בנבו] (15.10.08) הוגשה עתירת אסיר עקרונית לבית המשפט המחוזי בנצרת ובמסגרתה בית המשפט התבקש להורות לנציב שירות בתי הסוהר לאסור כליל את העישון במגורי האסירים, או למצער, להקצות בכל אגף ואגף במתקני הכליאה בישראל מספר תאים, שייעודם מראש יהיה לאסירים שאינם מעשנים.

נתחיל עם עוולת התקיפה המוגדרת בסעיף 23 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ואשר מורה כדלקמן: "23. (א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה, או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן ניסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.

...

בעקבות זאת, הגיש עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי במחוז מרכז (עת"א 36490-11-14) (להלן: העתירה) וכבוד הנשיא, השופט אברהם טל, בהחלטתו מיום 7.1.15 , הורה כדלקמן: "אני מבטל את מחיקת העתירה. העותר מרצה 12 שנות מאסר בגין הריגה והוא מלין על כך שבתא שבו הוא נמצא ישנו אסיר אחר שהוא מעשן וזאת למרות שנאסר עליו (על העותר) ע"י רופא להימצא בתא שבו נמצאים אסירים מעשנים מאחר והוא סובל ממיגרנות ובעיות באף. המשיב מודה כי לעת הזו מוחזק בתאו של העותר אסיר מעשן אך נאסר עליו לעשן בתא, שהוא תא פתוח והעותר לא נמצא בו כל שעות היממה. אני מבין למצוקת מקומות כליאה של אסירים אך כאשר מדובר במי שרופא אסר על הימצאותו יחד עם אסירים מעשנים, הרי על מפקד האגף והמוסמכים מטעמו להקפיד שהעותר לא יהיה בתא שבו נמצאים אסירים מעשנים, בין באופן קבע ובין באופן זמני. לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את העתירה ומורה למשיב להעביר את העותר לתא ללא מעשנים או להוציא מתאו אסירים מעשנים, אלא אם רופא בית הסוהר יתיר לעותר להיות בתא יחד עם אסירים מעשנים". התובע טוען שיש לחייב את שירות בתי הסוהר לשלם לו פיצויים בגין אי הנחת שנגרמה לו בשל החזקתו בתא עם אסירים מעשנים.

שלישית, סוג הסעד שיינתן לאסיר: ככל שישנו אסיר שמבקש לשהות בתא ללא עישון, ובקשתו נדחית על ידי שירות בתי הסוהר, אזי עומדת בפניו האפשרות להגיש עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי שבתחום שיפוטי מצוי בית הסוהר שבו מוחזק האסיר.

ארבע הנקודות שציינתי דווקא מחזקות את המסקנה שהנתבע התנהג כלפי התובע, במישור של דיני הנזיקין, על פי הסטנדרט של "האדם הסביר", ולכן עוולת הרשלנות לא הוכחה.

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.