עתירת אסיר נגד העברתו לבית סוהר אחר

טענתו העיקרית הייתה כי ההחלטה להעבירו לבית סוהר אחר התקבלה משיקולים זרים - בשל ה"מיטרד" שהמבקש גורם למשיב ולאנשיו בהגישו עתירות אסיר רבות נגד החלטות שונות בעיניינו (בין היתר הציג המבקש שיחה שערכה אמו עם קצין האסירים בבית הסוהר שבמסגרתה עלה כי זו הסיבה להעברת המבקש).

...

ולבסוף, לאחר עיון בהסברי המשיב לגבי האסירים שצוינו על-ידי המבקש בעתירתו כדי לבסס את טענת ההפליה נגדו, נקבע כי ההסברים מניחים את הדעת וכי דין טענת ההפליה להידחות.

אף לטענת ההפליה לא מצאנו בסיס איתן.

אינה מקובלת עלי טענת המשיב לפיה בכל מקרה הסעד המרבי שיכול היה להינתן למבקש - ובכלל, בטענות מן הסוג שהועלו בבקשת רשות הערעור - הוא חיוב המשיב להפעיל את המדיניות הכללית כלפי אלה שטרם הופעלה המדיניות בעניינם, אך לא חיובו להימנע מהפעלת המדיניות במקרה הספציפי, שכן מדובר במקרה שהוא בגדר "מצב הדברים השני" האמור בענין חוקה לישראל (בג"ץ 637/89 "חוקה למדינת ישראל" נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191 (1991)).

סוף דבר: מן הטעמים המפורטים לעיל, הבקשה נדחית.

בפני עתירת אסיר נגד ההחלטה המנהלית שלא להעבירו לכלא אחר.

סעיף 12א לפקודת בתי הסוהר, קובע : "הנציב רשאי, בצו כללי או מיוחד להורות שסוג פלוני של אסירים או אסיר פלוני יועברו מבית הסוהר שבו הם מצויים לבית סוהר אחר..." סעיף 80 לפקודה קובע שבתי הסוהר והסוהרים יהיו בפיקוחו ובניהולו של הנציב בכפוף לכל הוראה או הנחיה של השר.

...

סופו של דבר, עם כל ההבנה למצוקות ולקשיים של העותר, ההחלטה המנהלית, בנסיבות העניין, מתחייבת.

שקלתי אם יש מקום להורות לבדוק העברתו של העותר לכלא בדרום, אך הגעתי למסקנה שאין מקום לכך משום שההעברה לדרום לא תפתור את המצוקות עליהן הצביע העותר.

העתירה נדחית.

באשר לעותר, בעתירה פורטו נסיבותיו האישיות של העותר שנעצר ביום 14/03/2022 לאחר שהוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירות סחר בסמים.

לעניין הביקורים בכלא, אמנם הביקורים בכלא שאטה הם ככלל, ביקורים "סגורים", אך העותר רשאי לפנות בבקשה מנהלית לכלא שאטה להענקת טובת הנאה של ביקורים פתוחים, וככל שתוגש – תבחן על ידי הגורם המוסמך ובהתאם למסד הנתונים שיעמדו לפניו באותה עת. ביקורים פתוחים איננה זכות מוקנית לאסיר, והיא טובת הנאה ניתנת גם בשל שיקולים פרטניים בעיניינו של החייב, וגם בשל שיקולים מערכתיים, כגון סוג בית הסוהר בו שוהה האסיר ורמת הבטחון בו, העובדה שבעת שהות העותר בכלא חרמון התאפשרו לו טובות הנאה של ביקורים פתוחים, איננה מונעת מהרשות המוסמכת את שיקול דעתה ואת הזכות להחליט להעביר את העותר לביס"ר אחר, גם אם התוצאה היא פגיעה מסוימת בטובת ההנאה.

...

לאור כל האמור, אני דוחה את הטענה בדבר שיקולים זרים, וזאת לאחר בחינת ההחלטה המנהלית – שאני קובע שהיא עומדת בכללים המחייבים של רשות המנהלית.

מדובר בהחלטה סבירה, מאוזנת ושקולה אשר נסמכה על שיקולים ענייניים, ואין מקום להתערב בה. אשר על כן, העתירה נדחית.

המזכירות תעביר החלטתי לצדדים.

לפניי עתירת העותר, אסיר פלילי, בגדרה הוא טוען כנגד החלטת המשיב להעבירו מבית הסוהר איילון לבית הסוהר רמון, או לבית הסוהר נפחא.

בנוסף, מעיון במידעים השונים, נחזה כי המניע העקרי שעמד ביסוד העברת המשיב לבית המאסר רמון, נעוץ ביישומה של מדיניות כללית-עניינית של המשיב, הקשורה, בין היתר, בסדרי הניהול של בתי המאסר; בהוראת סעיף 5ד'1 לפקודת נציבות שירות בתי הסוהר 04.03.00 הנ"ל, לפיה יש לנייד אסירי הפרדה לבית סוהר שונה מדי חצי שנה; בחשש מפני שבוש מהלכי חקירה ומפגיעה בשלום הציבור, בשלומם של אסירים אחרים ובשלום העותר (ר' מענה מודיעין מיום 19.6.17; חוות דעת להפרדה מיום 21.6.17; מענה מודיעין מיום 25.6.17; כן ר' ידיעה מס' 517; 976; 836).

...

המשיב, מנגד, טוען כי יש לדחות את העתירה.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, במידעים השונים ובטענות הצדדים ולאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות הצריכות לעניין – שוכנעתי כי דין העתירה להידחות.

בנסיבות אלו, שוכנעתי כי שיקולי הנוחות אותם מעלה העותר, הקשורים בריחוק גיאוגראפי, נסוגים מפני השיקולים הענייניים ששקל המשיב ולאור המקובץ, לא ראיתי לנכון להתערב בהחלטתו הסבירה.

העתירה, אפוא, נדחית בזאת.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד עת"א 47402-06-22 אליהו(אסיר) נ' שרות בתי הסוהר תיק חצוני: לפני כבוד השופט מיכאל קרשן העותר רוני אליהו המשיב שרות בתי הסוהר בשם העותר: עו"ד רועי כהן בשם המשיב: עו"ד רועי כליפה פסק דין

טענת העותר היא כי העותר לא נקט בצעדים בוני אמון מצידו ולא הישתלב בשגרת החיים בכלא, ובנוסף נאמר כי ביום 19.1.2024 נערך חפוש בתאו של העותר ונתפס בו דוקרן מאולתר, אשר בעקבותיו ננקטו נגד העותר הליכים של שלילת טובות הנאה מסוג קנטינה לשבוע.

לשון אחר: בנגוד לעמדת המשיב העותר אינו מכשיל את שלובו באותן מסגרות, וכאמור לעיל החלטת המשיב להעבירו בית סוהר רק הרעה את מצבו.

...

החלטות שב"ס בנושא חופשות אסירים חייבות לעמוד בכללי המשפט המינהלי, לרבות עיקרון הסבירות [בג"ץ 6314/17 נמנם נ' מדינת ישראל (4.6.2019); דנג"ץ 204/13 סעיד צלאח נ' שרות בתי הסוהר (14.4.2015)] לאחר שבחנתי את מכלול נסיבות העניין מצאתי כי החלטת המשיב לא לשלב את העותר בסבב חופשות נתנה משקל רב מדי לטיפול ולתפקוד העותר בבית הסוהר, ועל כן חרגה באופן ניכר מן הסביר ומצדיקה התערבות בית המשפט בשיקול הדעת המינהלי של שב"ס. כידוע, "אפשר להקדיח את התבשיל גם אם שמים בו את כל הרכיבים הנכונים, אך בכמויות החורגות מן הנדרש במידה ניכרת... עיוות מוחלט באיזונם של שיקולים ראויים עלול להוביל לתוצאות לא-פחות חמורות מאשר היזקקות לשיקול זר..." (דפנה ברק-ארז משפט מינהלי (2010), עמ' 726-725; ראו גם בג"ץ 1905/03 עכל נ' מדינת ישראל-שר הפנים, פסקה 17 לפסק דינו של השופט פוגלמן (5.12.2020) ובג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת (1.1.2024), פסקה 48 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית).

לעומת זה, בהחלטה המינהלית שנתקבלה בעניינו של העותר ניתן לדעתי משקל מוּעט מדי לעמדת הפסיכיאטר ד"ר רזניק, לעמדת משטרת ישראל ובעיקר לחוות דעת מב"ן, שהוא הגוף שעל פי דין מעריך את מסוכנותם של מורשעים בעבירות מין.

סוף דבר, מצאתי כי החלטת שב"ס בעניינו של העותר לוקה בחוסר סבירות קיצוני והחלטתי לבטלה.