עתירת אסיר נגד הוראות פקודת נציבות בתי הסוהר בדבר מכתבים ודברי דואר

בעתירה מיום 27.10.2016 שהגיש לבית המשפט המחוזי נגד שירות בתי הסוהר, הוא המשיב 1 (להלן: שב"ס), העלה המבקש שורה של טענות ביחס להוראות פקודת נציבות בתי הסוהר 4.43.00 – "מכתבי אסירים ודברי דואר – משלוח וקבלה". בית המשפט המחוזי דחה את העתירה בקבעו כי המבקש לא הצביע על פגיעה קונקרטית, בלתי מידתית ושאינה לתכלית ראויה בזכויותיו.

...

בתגובתם המקדמית של המשיבים לבקשה מיום 31.1.2018 נטען כי יש לדחות את הבקשה שהפכה תיאורטית עם שחרורו של המבקש ממאסר.

לאחר העיון בבקשה ובתגובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

לנוכח האמור, דין הבקשה להידחות.

הוראת פקודת נציבות בתי הסוהר בנוגע להעברת עתירות אסירים (פרק 4, סעיף 6א, בתוקף מיום 1.5.01) קובעת כדלקמן: "העתירה תוגש ב- 6 עותקים אשר ימסרו על ידי האסיר למנהל האגף. מנהל האגף יאשר לאסיר בחתימת ידו כי קיבל העתירה ויעבירה ללא דיחוי לסגן מנהל בית הסוהר. עותק העתירה בצרוף המסמכים המפורטים בסעיף 8 להלן, יועברו ללא דיחוי, וזאת בתוך 48 שעות, במישרין מבית הסוהר אל מזכירות בית המשפט המתאים.

סעיף 7 א' (א) לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן: "לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור". סעיף 7 ב' לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן: "(א) הוגשה תובענה נגד עובד המדינה על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד המדינה, וטענה המדינה בהודעה לבית המשפט לקיומה של חסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה, תצורף המדינה להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת.

כמו-כן, על פי פקודת הנציבות לעיל, על השב"ס לתייק בתיקו המינהלי של האסיר את קבלת הדואר.

קיומו של תעוד ברור בגין תביעות אחרות ששלח התובע, והיעדר תעוד בגין העתירות האמורות לעיל, מוביל למסקנה כי אין כל הוכחה לכך שחיוב התובע ביום 15.5.11 הנו בגין שליחת העתירות האמורות, ומכאן שהעתירות כלל לא נשלחו על-ידי השב"ס בסמוך לאחר מסירתן לשב"ס. באשר לעתירה בדבר העברת האסיר לבית כלא ניצן (מיום 16.8.11) הנתבעים כלל לא טענו כי העתירה נשלחה במועד.

כפי שעולה מעדות התובע, מעדות הנתבע 4, ומכתב תשובה של הנתבעת לעתירה (ת/9), ביום 8.9.11 ניכנס לתפקיד מפקד חדש לבית-הסוהר השרון, אשר ביטל את הנחיית קודמו בתפקיד, והתיר לעצורים ללבוש בגדים פרטיים.

...

בהקשר זה יש לציין כי בת"ק 1466/09 רקיד נ' מדינת ישראל (15.4.12) (כב' השופטת יעל קלוגמן) בגין עיכוב בהחתמת אישור לגבי עתירת אסיר במשך ימים אחדים, כאשר בסופו של דבר העתירה נדחתה ולא נגרם נזק מוחשי, נפסק סך של 750 ₪ וכן הוצאות משפט.

סוף דבר אשר על כן, הנני מקבל את התביעה בחלקה.

התביעה נגד הנתבעים 2-4 נדחית ללא צו להוצאות.

נושא העברת המסמכים מוסדר גם בסעיף 42א לפקודת בתי הסוהר, הקובע כי "לא יעביר אדם מכתב או כל מיסמך אחר ... לאסיר אלא באמצעות הנהלת בית הסוהר ובהתאם להוראות פקודות השרות". על-בסיסן החוקי של הוראות אלו, ובהתאם להוראת סעיף 80א(ב) לפקודת בתי הסוהר, הוּצאה הוראת פקודת נציבות בתי הסוהר מס' 04.43.00, שכותרתה "מכתבי אסירים – משלוח וקבלה" (להלן: פקודת הדואר), המסדירה את האופן שבו יתקבל דבר דואר הממוען אל האסיר ונשלח אליו (סעיפים 3-1 לפקודת הדואר).

חריג לכללי הדחייה על הסף, מצוי אך באותם מקרים נדירים שבהם העתירה המופנית נגד החלטת שב"ס מעוררת סוגיות חוקתיות מן המעלה הראשונה, שלגביהן אין בנמצא אסיר שלו פיתחון פה מהותי, ונדרשת היתערבות מיידית של בית משפט זה כדי למנוע פגיעה באנטרס צבורי רב חשיבות (ראו והשוו, דנג"ץ 3011/16 הוצאת עתון בארץ בע"מ נ' שירות בתי הסוהר (29.8.2016); בג"ץ 6972/07 לקסר נ' שר האוצר (22.3.2009)).

ממילא, ככל שסירובו של שב"ס אינו מוצדק, יהא רשאי אסיר החפץ בכך, להגיש עתירה מתאימה לבית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בהתאם לסעיף 62א לפקודת בתי הסוהר; ככל שהדבר ידרש, ואם תהיה לו עילה לעשות כן, יוכל לערער על פסק הדין שיינתן, לפני בית משפט זה. בנסיבות אלו, דין העתירה להדחות, והיא נדחית בזאת.

...

עיקרי התגובה בתגובה המקדמית מטעם המשיבים נטען, כי דין העתירה להידחות על הסף, שכן מדובר בעתירה תיאורטית, צורף לה תצהיר עלום, ולא הוּכח קיומו של אסיר קונקרטי שזכויותיו נפגעו כתוצאה מהאיסור לקבל ספרים באמצעות הדואר.

נחה דעתנו, כי המקרה דנן אינו בא בגדרם של אותם מקרים חריגים וכי עומדים לאסירים סעדים חלופיים נאותים המצדיקים דחיית העתירה על הסף.

אם לא נאמר כן, עלול להיווצר "מסלול עוקף להליך של עתירת אסיר, ואת זה אין לאפשר" (המשרד לענייני אסירים לעיל, בפסקה 4); זאת לא רק מהטעם שהדבר יגרום לבזבוז זמן שיפוטי בגלל עותר הרב ריבו של אחר, אלא גם לאור תכליתם וחשיבותם של כללי זכות העמידה שנועדו להבטיח דיון שיפוטי נאות והוגן.

ואולם, גם אם נציץ אל מעבר לפרגוד, נחה דעתנו כי שלוש החלופות העומדות בפני האסירים לקבלת ספרים בין כתלי בית הסוהר משיגות את יעדן, ויש בהן כדי לאזן כראוי בין המגבלות המתחייבות מעצם השהייה בין כותלי בית הכלא והצורך לשמור על הסדר והמשמעת, לבין זכותו הבסיסית של אסיר לממש את חופש הביטוי, מבחינה רוחנית ואינטלקטואלית, תוך הרחבת הדעת והעמקת העיון בנושאים שבמהות או בענייני דיומא.

ממילא, ככל שסירובו של שב"ס אינו מוצדק, יהא רשאי אסיר החפץ בכך, להגיש עתירה מתאימה לבית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, בהתאם לסעיף 62א לפקודת בתי הסוהר; ככל שהדבר ידרש, ואם תהיה לו עילה לעשות כן, יוכל לערער על פסק הדין שיינתן, לפני בית משפט זה. בנסיבות אלו, דין העתירה להידחות, והיא נדחית בזאת.

העותר, אסיר פלילי, הגיש עתירה שעניינה הוראות פקודת נציבות בתי הסוהר 4.43.00 – "מכתבי אסירים ודברי דואר – משלוח וקבלה" (להלן: "הפקודה").

הקושי השני בקבלת טענות העותר, נעוץ בכך שהעתירה הוגשה כנגד הוראות הפקודה, בטענה כי הן פוגעות בזכויותיהם של כלל האסירים המוחזקים על ידי המשיב.

...

בנסיבות המקרה הנדון, מקובלת עליי עמדת המשיב, לפיה פרקי הזמן שנקבעו בפקודה ביחס לאיסוף ושליחת דברי דואר, מבטאים איזון ראוי בין האינטרס של האסירים לניהול תקין של הליכים משפטיים ושימוש בדואר לצרכיהם השונים, לבין חובתו של המשיב לדאוג לשלום הציבור, לבטחונו ולבטחון מתקניו.

עמד על כך כב' הנשיא (כתוארו אז) א' גרוניס, ברע"ב 9136/05 פלד נ' שרות בתי הסוהר (10.10.05), לאמור: "...החלטת המבקש לנהל את משפטו בכוחות עצמו אין בה כדי להטיל חובה על המשיב לאפשר לו לעשות שימוש במכשיר הפקס, אשר נועד לשרת את הצרכים המינהליים השוטפים של בית הסוהר... בצדק ציין בית המשפט דלמטה, כי לרשות המבקש עומדת חלופה סבירה אחרת והיא שירות הדואר. כמו כן, יש לזכור  כי המבקש יוכל, באם יהיה מעוניין בכך, להיעזר בשירות הסניגוריה הציבורית, כפי שהוצע לו כבר בעבר". בנוסף, מקובלת עליי עמדת המשיב, כי כאשר מדובר באסיר מיוצג, אין חשש ממשי שבא כוחו יתקשה להגיש כתבי בית דין לערכאות במקרים דחופים ומכל מקום, חשש שכזה לא הוצג על ידי העותר.

ביתרת טענות העותר לא מצאתי ממש ולאור המקובץ, העתירה נדחית.

בעתירה שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (עת"א 58776-02-20) (להלן: העתירה הראשונה), במהלך שנת 2020, טען כי שירות בתי הסוהר אינו מקיים כהלכה את האמור בסעיף 7 לפקודת נציבות שירות בתי הסוהר, מספר 04.43.00 "מכתבי אסירים ודברי דואר-משלוח וקבלה" (להלן: פקודת הנציבות), שלפיו: "קבלה או שליחה של מכתבים/מסמכים לרבות חומר משפטי מאסיר או אל אסיר, באמצעות פקס, תיעשה על פי החלטה שיפוטית בלבד, אלא אם כתב בית דין נשלח לאסיר שאינו מיוצג ותגובת האסיר לכתב זה, קצובה בסד זמנים של עד 30 יום". לאחר שבחן את טענות הצדדים מזה ומזה, קבע בית המשפט המחוזי (השופט ש' פרידלנדר), בפסק דין מיום 22.3.2021, את הדברים הבאים: "לפניי עתירת אסיר נגד המיגבלות המוטלות עליו, כבעל דין, בהעברת כתבי בית דין לבית המשפט באמצעות מכשיר הפקס המצוי במשרדי בית הסוהר.

כפי שקבעתי אך לאחרונה, ברע"ב 6929/21 אבוטבול נ' שירות בתי הסוהר (27.1.2022) (להלן: עניין אבוטבול): "16. [...] ההחלטה מושא בקשת רשות העירעור, עניינה בדחיית בקשה שהגיש המבקש, לפי פקודת בזיון בית משפט. כידוע, השאלה אם ניתן ליישׂם את הוראות הפקודה על איזו מרשויות המדינה, לא הוכרעה עד תום בפסיקתו של בית המשפט, אך כפי שציינתי בעבר, 'ספק אם ניתן להפעיל את הוראות הפקודה על רשות מרשויות המדינה, ובכלל זה שירות בתי הסוהר' (רע"ב 5877/21 ברקאי נ' שירות בתי הסוהר (29.9.2021)); הידרשות לבקשה דנן, טעונה איפוא הכרעה בשאלה שהתשובה לה אינה פשוטה כלל ועיקר. כבר מטעם זה, ספק רב אם יש מקום להדרש לבקשת רשות העירעור לגופה. מעבר לכך, ישנם כמה עקרונות שנקבעו בפסיקת בית המשפט, לגבי בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, שאינם נתונים בספק, לא שנויים במחלוקת, ונראה כי אינם מתקיימים בעיניין דנן. כפי שנקבע למשל בבג"ץ 4299/13 ברקוביץ' נ' שר האוצר, פסקה 8 (18.11.2014): 'מקובל לראות בהליך הבזיון הליך שיורי, אשר השמוש בו צריך להיות מוגבל למקרים מתאימים בלבד. הלכה זו נקבעה בשל היות הליך הבזיון הליך אכיפה קצוני, אשר הסנקציה שבצדו – מאסר או קנס – עשויה להיות קשה [...]. ככלל, יש להזקק להליך בזיון מכוחו של פסק דין מוסכם במקרים מיוחדים, שבהם הצדדים אינם חלוקים בשאלת פרשנותו של פסק הדין המוסכם או כאשר עמדת אחד הצדדים נגועה בחוסר תום לב, ושבהם ההפרה היא ברורה וחד משמעית'. במקרה זה שלפנַי, לא זו בלבד שקיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי השאלה אם רכישת כונן ה-DVD בלו-ריי עולה בקנה אחד עם החלטת בית המשפט המחוזי, אלא שגם בית המשפט המחוזי עצמו לא היתייחס לשאלה זו במפורש, והעיקר – לא מצא כי החלטתו בּוּזתה; בבחינת 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר' (בבלי, כתובות כב, ע"א). קיים איפוא קושי אנהרנטי לקבל את בקשת רשות העירעור, ולקבוע כי המשיב לא מילא אחר החלטת בית המשפט המחוזי, וכי יש להפעיל נגדו אותו הליך חריג וקיצוני, מקום שבו בית המשפט המחוזי עצמו לא ראה מקום להורות כן. על כן, מטעמים אלה, דין בקשת רשות העירעור להדחות על הסף". דברים אלה יפים, ככתבם וכלשונם, גם לגבי ענייננו-אנו.

...

מטעמים אלה, דין הבקשה להידחות על הסף.

גם טענת המבקש, כי לא ניתנה לו הזדמנות להשיב לבקשת המשיב, לדחיית בקשתו על הסף – דינה להידחות.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת על הסף.